לא אמרתי שעכשיו אני הולכת לסגור את הבלוג, אמרתי שזה יקרה מתישהוא, מין הסתם, כולם מתים בסוף.

אז כן, יצא לי לחשוב על זה בימים האחרונים, כי אני זקוקה נואשות לשינוי, רק בגלל זה. אני כבר יודעת מי יהיה בפוסט האחרון - תמונה של כל הח'ברה, ולמטה - אשוב כשיבוא לי. היות והדרך היחידה לצלם את כולם בשוט אחד היא להזמין אותם ליום הולדת שלי, אז כנראה שזה לא יקרה כל כך מהר.

אם כי, כשחושבים על זה, יוני באמת לא רחוק.

נכון שאני לא באמת יכולה להפסיק לכתוב, אבל אני גם חייבת הפסקה. חייבת פסק זמן. חייבת לא להרגיש את הדחף הזה לחשוב במשפטים, להמציא מילים ולסדר בפסקאות. עייפתי.

אבל זה בסדר, אני הולכת לגרור את עצמי בצורה הזו עוד קצת, ובאמסטרדם לנוח.

בתקווה שאחרי זה הכול יסתדר.

וחוץ מזה, צבעתי את השולחן בירוק, ואת החלון במקלחת לאדום, והעיניינים קצת יותר בסדר. ג'ו טייל כל היום בגני ורסאי, ואף התיידד עם יפני מהונג קונג בשם פינג פונג משהו, או בקיצור מייק. הם פשוט ממציאים לעצמם שמות אמריקנים כדי לא לאמץ לאחרים את הסרעפת. אתמול הוא הלך לשאנז אליזה, ג'ו, והצליח לאבד את שער הניצחון. הייתי איתו בטלפון בזמן שהוא הסתובב קצת אבוד ברחובות וחיפש משהו בגודל שער הניצחון, והיה מצחיק. זה הזכיר לי (כמובן) איך הסתובבתי באמסטרדם שבוע בלי להבין איך המקום הזה בנוי. לא עליתי על טראמים כי פחדתי להסתבך עם שיטת הכרטיסיות שלהם. הדודות שלי הפחידו אותי מקנסות, אז העדפתי ללכת ברגל. אז אני יודעת איך זה ללכת לאיבוד בעיר זרה - זה כיף לא נורמלי. במיוחד כשבסוף אתה מוצא את עצמך במקום הנכון. אני גם יודעת איך זה לחזור לחדר במלון עם כפות רגליים נפוחות. המלצתי לג'ו לקנות את הג'ל הזה, תערובת מנטה אבטיח, להרגעת העור. זה שוס היסטרי, אבל הוא לא הבין על מה אני מדברת ~נחרה~, בכל מקום בעולם, סופר-פארם הוא סופר-פארם, מה יש לא להבין פה.

יאללה, שיהיה כבר פסח, כוסאמק, ואז שיהיה אפטר פסח, ואז ניסע.

יכול להיות שאני פותחת פה לשטן כשאני מדברת יותר מידי על אמסטרדם? יכול להיות שאני מבריחה מפה אנשים כי אני מרמזת על תאריך פקיעת התוקף? יכול להיות שיש לי רוח רפאים בחדר? לא, כי טושה הזבלה הזו הצליחה להפחיד אותי, עם הסיפור הזה על השד שחמד לה לצון באמצע הלילה. זה לא פייר לספר לי דברים כאלו כשאני ישנה לבד. אני מפחדת אפילו להשיר מבט את הבבואה בחלון, שלא יתגלה לי שם מישהו בטעות.

והכי מצחיק זה, שכתבתי כתבה על פופ-אפס, יותר נכון - בעד פופ-אפס, ובדיוק כשטושה ואני ישבנו עליה כדי לבדוק תגובות, התקיף אותנו פופ-אפ מפתיע לגמרי של 'הצלצול 2'. הפחיד לי את האמא, נשבעת לכם. אמרתי לטושה שלא תסתכל וכיסיתי את המסך עם עצמי. עד כדי כך זה היה מפחיד.

לעזאזל, שיהיה לילה שקט וזהו.