בסופ"ש שעבר שוב הצלחנו לריב. אנחנו רבות באופן שוטף מאז שאנחנו מכירות אחת את השניה, זאת אומרת מ-1995. למעשה, כשאנחנו מעלות יחד זיכרונות משותפים, אנחנו תמיד נתקעות ב.. "רגע, דיברנו אז? לא, לא דיברנו אז". היו לנו מריבות של חודשים, של שבועות, ושל ימים. היתה גם תקופה בה נשבענו, שכשאנחנו עצבניות אחת על השניה פשוט לא נדבר כמה ימים במקום לצרוח טלפונית, זה החזיק מעמד חודשיים ואז שכחנו.

בעבר רבנו על נושאים מגוונים, כמו למשל שלא אכפת לה ממני, שהיא לא מתייחסת אלי, שיש לה חברות אחרות במקומי, ושהיא גנבה לי את ג'ו. מאז התבגרנו נפשית ואנחנו רבות רק כשהיא מאחרת, יען היא תמיד מאחרת. על זה גם רבנו ביום שישי. קבענו שניפגש בסופשבוע. בשבילי סופשבוע זה שישי-שבת, בשבילה זה חמישי עד ראשון בלילה. בקיצור בשישי היא ייבשה אותי והלכה לשחק קלפים עם טושה, רוי וענת. אני נשארתי בבית בודדה ועצבנית. בחצות הלילה היא שלחה לי SMS - "למה לא אמרת שג'ו נסע? אל תישארי לבד, בואי לפה, אוהבים אותך!" יופי, עכשיו היא אוהבת אותי. אני שונאת את גישת היועצת הסוציאלית שלה. אבל לא משנה, הויכוח נגרר לעוד כל מיני מקומות עלובים. סיננתי אותה יומיים (פויה לי, אני יודעת) וביום שני היא באה לצעוק עלי (שסיננתי) ולהתנצל (על האיחורים וכאלה) ופחות או יותר נרגענו.

איזה מזל שאנחנו כבר לא בגיל ההתבגרות.

באותו ערב דיברנו על חיים ומוות והצחיק אותנו שבדיוק התנגן ברקע "מי רוצה לחיות לנצח" של קווין, מהדיסק של ההופעה. בטוטי-פרוטי הגברנו את הווליום והתחלנו לרקוד בטירוף עד שהריאות התחילו לקרוס, ואז גם שמנו לב שהדלת של הבית נשארה פתוחה בטעות, ושהשעה שתים בלילה. היה לנו מזל גדול, ג'ו אמר, כי אם השכנים היו קוראים למשטרה, הם היו נכנסים בלי בעיות, ומוצאים אותנו רוקדות במעגל כשסמים ואביזרי עישון פזורים בכל החדר. גיל ההתבגרות, כבר אמרתי?