אתמול, כשהיינו בהתארגנויות הקטנות האלו של לפני השינה, הוא אמר לי - אולי נעבור לגור בעיירת הפיתוח של טושה? עמדתי שם ועשיתי פרצוף של "מה" תוך כדי שאני מתאפקת מאוד לא להגיד לו - יש לי רעיון יותר טוב - למה שלא נעבור לגור ביחד? ואם זה יילך טוב, אז נעבור לעיירת פיתוח של טושה. כי זה כבר נהיה מגוחך המצב הזה, ומה שעוד יותר מגוחך זה שאנחנו לא מדברים על הנושא.

הוא ישן אצלי רוב הזמן, שזה אומר בעצם - כל השבוע. לפעמים, הוא נתקף רגשות אשם על כך שהוא לא ישן בבית, ומבקש שנישן אצלו. זה מעצבן אותי רצח, אין לי עניין לראות שום סוג של הורים בזמן החופשי שלי, לא את שלי, ולא את שלו. לא מעניין אותי שהיא שקטה והולכת לישון מוקדם. היא קיימת בבית וזה מספיק. אני רוצה לחזור מהעבודה לבית שלי ולהרגיש שאני בבית שלי ולא להיות חייבת להיות מנומסת לאף אחד אם לא בא לי, ולא לראות DVD וללכת לישון, כי זה מה יש לעשות. been there, done that, הגיע הזמן להתקדם הלאה.

וכל פעם שהוא מסביר למי ששואל שאנחנו לא גרים ביחד, ורוב הזמן הוא ישן אצלי ולפעמים אצלו, אני לוקחת את זה בתור כישלון אישי. למה הוא לא רוצה לגור איתי? למה הוא לא רוצה לעשות את זה רשמי ולהפסיק עם הקישקושים האלה? הוא ישן אצלי רוב השבוע, לפעמים כל השבוע, שוטף כלים, משתתף בקניות, אם אנחנו רוצים קצת זמן לבד, אז הוא קורא ספר אצלי בחדר או יוצא לרוץ, ואני רואה טלוויזיה אצל טושה או קוראת עיתונים במרפסת. אז מה יש? זה בדיוק אותו הדבר, אבל זה לא זה. ויותר משזה מעצבן אותי, זה פשוט מעליב.

והכי מעליב זה, שאני עוד זוכרת איך לפני כמה חודשים הוא אמר שבאוגוסט הוא יעבור לגור בשותפות עם איזה ידיד שלו, שעכשיו הם בקושי מדברים. זה העליב אותי אז, וזה מעליב אותי גם היום, וזה יהרוס אותי טוטאלית אם זה באמת יקרה.