בשבוע הבא, ביום חמישי, כשאתם תחטפו פטישים על הראש, קצף בעיניים ושיפודים במעיים - אנחנו נהיה באמסטרדם, ולא נתגעגע לרגע. לכבוד האירוע המרגש, אני מביאה כאן את פוסט אמסטרדם הגדול שכבר פרסמתי בעבר, אבל לאף אחד לא היה אכפת, אז ננסה שוב. הפעם לא תהיה לכם ברירה, כי ביומיים הקרובים אני אהיה עסוקה מאוד ולא יהיה לי זמן לכתוב בכלל.

אמסטרדם 2002 התחילה כשפיטרו אותי מהמשרד פרסום והסתיימה כשהחבר'ה התקשרו לבשר לי שהדירה שהיינו אמורים להיכנס אליה התפנתה, וחוץ מזה שיש מסיבה בים חבל"ז וכדאי לי לבוא, כי שומרים לי אקסטא, אבל זה כבר סיפור אחר וכבר סיפרתי אותו פעם.

פחות משעתיים אחרי שנחתתי כבר הייתי מסטולה לגמרי באיזה קופישופ שנועד, לפי דעתי, לתיירים בלבד. איך הגעתי אליו אני לא זוכרת, אני משערת שפשוט הלכתי לאיבוד. למען האמת, לאורך כל השהות שלי באמסטרדם הלכתי לאיבוד. למדתי להכיר את העיר דרך הרגליים, לא עליתי על טראמים כי פחדתי להסתבך עם שיטת הכירטוס המטורללת שלהם. המפה שהיתה לי בתיק לא עזרה לי אפילו פעם אחת, פשוט בגלל שאני לא יודעת לקרוא מפות. בעצם הפעם היחידה שניסיתי להיעזר בה היתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי אבודה לגמרי ועם שלפוחיות ברגליים. ישבתי על מדרגות של איזה בית וניסיתי להבין מאיזה צד מסתכלים. בסוף התברר שהייתי מאה מטר מהמלון. רצתי לזרוק את המפה לכל הרוחות, אבל השארתי, שיהיה למזכרת.

היום השני.

בלילה הראשון לא יצאתי מהמלון, כי הצליחו להפחיד אותי מאנסים ושאר משוטטים. בבוקר למחרת עשיתי לעצמי אינטרווז'ן חריף בזמן שחיפשתי איזה שוק שביקרתי בו ב-97. לא הגיוני ששבוע שלם (ואולי יותר אם יבוא לי) אני אלך לישון בעשר בערב מסטולה מהתחת. בשביל מה באתי לאמסטרדם אם לא להנות? אז מה אם אני פחדנית, פחדנית תהיי בפתח תקווה, כאן אף אחד לא יודע מי את ומה את וגם לא צריך לדעת. בעוד אני מעודדת את נפשי המעורערת, עברו לידי שני בחורים הולנדים טיפוסים. אחד מהם הביט בי מהצד, ואז קלטתי אותו אומר לשני משהו בסגנון "תראו תראו מה יש לנו פה". לפני שהחלטתי אם להיבהל או להסמיק, שלחתי אליו חיוך חד משמעי, ועצרנו לפטפט.

פט פט פט, והופ קבענו להיפגש בערב ליד הקופישופ בצד השני של הכביש. מרוב שמחה ואושר שכחתי איך קוראים לו דקה אחרי שנפרדנו לשלום. אבל מה זה משנה בכלל, העיקר שיש לי דייט להערב. נזדיין אצלי במלון ואחר כך אבקש ממנו להתחפף. רשמתי לעצמי על היד לזכור להחביא את הכסף ושאר מסמכים חשובים, כדי שלא יהיו פאדיחות, והלכתי לעשן משהו במקום שלימים הפך לקופישופ הקבוע שלי - הבוש-דוקטור .

אחרי הבושדוקטור המשכתי להיאבד ברחובות להנאתי. אחד הצמתים היה עמוס באנשים שעמדו מסביב על המדרכות וצפו במשהו, עברתי אותם מטושטשת, ואז חזרתי על עקבי, לבדוק על מה ההמולה.

באמצע הרחוב, על הכביש, עמד פנטומימאי. לבוש שחורים, פנים מאופרות, כל הבבל"ת הזה. כשהצטרפתי למעגל הוא בדיוק רדף אחרי ילד אחד שנסע על אופניים, פתח לו תוך כדי ריצה את התיק והוציא משם כדורסל. היינו ברצפה מרוב צחוק. הילד עשה סיבוב עם האופניים וחזר לבקש את הכדור. הוא היה אולי בן חמש עשרה או משהו. הפנטומימאי תיקשר איתו בשריקות (היתה לו משרוקית בפה) והילד שיתף איתו פעולה והסביר לו בשריקות שהוא עוד יחטוף מכות. הכדור הוחזר. אחר כך עברה ברחוב יפנית מבולבלת, והפנטומימאי רץ אליה בזרועות פתוחות - מאמא! מאמא! ההיא נחרדה והתחילה לברוח. בשלב מסויים עבר ברחוב טראם, ואחרי שהפנטומימאי הציק לכמה אנשים שירדו או ניסו לעלות, הוא עבר לקדמת הטראם, והתחיל לעשות כאילו הוא מושך אותו בחבל. הנהג שיתף פעולה, ונסע בקצב הליכה. מיותר לציין שנקרעתי מצחוק שמה בין כולם, הוא נתן שם הופעה מדהימה, ומה שהדהים אותי בנוסף היה לראות אנשים משתפים איתו פעולה. וכמה קהל היה שם! אולי 150 אנשים, ככה באמצע הרחוב, אני לא מגזימה. בחיים אני לא אשכח אותו, ואם אני אזכר בעוד קטעים אני אוסיף.

את המשך היום אני לא כל כך זוכרת. רק שראיתי שוק תמונות באיזה מקום, והן היו יפייפיות אבל נורא יקרות. כבר הגעתי עד לבית של אנה פרנק, והייתי בטוחה שאני קרובה לשוק ההוא שחיפשתי, אבל לא מצאתי אותו. התבאסתי קצת, אבל כן מצאתי מוזיאון חתולים, ונתקעתי שם לשעתיים בערך, מסטולית לגמרי עמדתי מול תמונות של חתולים ונקרעתי מצחוק. אחר כך קניתי בסופרפארם קטן כל מיני פינוקים, וחזרתי למלון.

מה שכן, חוץ מנקניקיה שקניתי ביום הראשון, אני לא זוכרת שאכלתי שם בכלל. כמה מוזר.

זה השוק שחיפשתי, יכול להיות שקוראים לו האלברסטראט או משהו. הוא נקרא גם השוק של היהודים.

אנה פרנק: שניה, דופקים בדלת

אז חזרתי למלון, עישנתי (עוד) ג'וינט ארוך ומפנק, עשיתי מקלחת ארוכה ומפנקת, ומרחתי על עצמי כל מיני מסיכות מפנקות שקניתי, ואגב, רק השנה הן הגיעו לארץ, בטח יצא לכם לראות את השקיות האלו בסופרפארם, עם מסיכת מלפפונים לפני ודבש לשיער. אז תדעו לכם שהג'ל המרגיע מנטה-אבטיח לרגליים הוא שוס לא נורמלי.

ואז בחרתי לעצמי את הבגדים הכי יפים ולא מקומטים שהבאתי איתי, ויצאתי לכיוון הדייט. האמת היא, שפחדתי מוות להסתובב ברחוב לבד, ולכן עשיתי את עצמי הולכת עם קבוצה של אירים ויקינגים, עד שהם התחילו לשיר והייתי צריכה להתמודד עם המצב.

על הדייט עצמו והמשכו המפתיע, וגם - איך כמעט הזדיינתי עם וודי הארלסון - בפרק הבא.