אותו מוכר הולנדי שזיהה אותי בשוק אחרי שנתיים (ע"ע פוסט קודם) היה באמת, אבל באמת, הקש ששבר את גב הגמל, ויחד עם זאת - זה כבר לא עשה עלינו רושם. העולם הזה קטן מאוד, אתם יודעים, ולפעמים מוכר הולנדי בשוק פשפשים שמזהה אותך אחרי שנתיים זה ממש בקטנה, אחרי שבשדה תעופה את פוגשת את העורך שלך בפינת עישון, סתם ככה. אבל האמת היא, שהפגישה עם העורך לא הצליחה לערער אותי ממש, פשוט כי עדיין הייתי מעורערת מהפגישה עם הסטוקרית שהתרחשה חמש דקות לפני.

זאת אומרת - הסתובבנו באיזו חנות ממתקים לחפש סוכריות פילנדיה לעמיחי (נודניק! לך לפיצוציה שליד הכיכר!) ולא היה, אין, לא היה בשום חנות. עמדנו בוהים מול המדפים וחשבנו מה לעשות, כאשר לפתע אחזה בידי מישהי שאני לא מכירה בכלל, פלטה כמה מחמאות לגבי הבלוג שלי וכבר התכוננה לברוח כל עוד נפשה בה, כאילו אין נימוסים בעולם וזה. שאני אמות! זה כבר נהיה ממש מפחיד להיות בלוגרית. לא שאני מלכת הדיסקרטיות, נהפוך הוא, אבל בכל זאת - זה עדיין מוזר.

וכמחווה לאותה טל האלמונית והיפה, ובהקדשה לרייצ'ל גרין, וכמסר דק כפיל לכל היתר - בצד שמאל יש מצגת נעה עם תמונות של כל הצ'כונה הפתח תקוואית. תעזבו אותי, תטרידו אותם.

חולצה מספר 37

אני הצבעתי לזאת דווקא (3)