(אם אני אצליח לכתוב את הפוסט הזה אני אצליח כל דבר)

אתמול הנחיתו עלי, שממחר (זאת אומרת מהיום) אני מתחילה לעבוד מהמשרדים. זה עניין נחמד מאוד, אני כבר הרבה זמן רוצה לשנות קצת את סביבת העבודה שלי, שהיא כרגע הסלון של אמא שלי. לעבוד מהבית זה טוב ויפה, אם כי משעמם לפרקים, שזה חיסרון אחד, וגם מאוד משמין, שזה חיסרון שני. הסיבה היחידה שאני עובדת מהסלון של אמא שלי ולא, נניח, מהבית שלי (AKA ברוריה), זה כדי שתהיה לי מינימום פעילות גופנית בבוקר ובערב, ובמינימום אני מתכוונת לעלייה במדרגות ורבע שעה של הליכה מעודנת. בקיצור, הגיוון דוחק, והנה, סוף סוף הגיעה אלי ההזדמנות.

אז אתמול מיהרתי לסיים את כל המטלות שלי, בידיעה שמחר אני בטח אצטרך לסדר לי סביבת עבודה ולקנפג את המחשב לפי האישיות שלי. בצהריים הנחיתו עלי עוד כתבה, ובערב כבר הייתי אמורה לשלוח עוד אחת ארוכה לחיים ברשת. חשבתי להתחיל אותה בארבע, דחיתי אותה לחמש, ובשש וחצי עדיין התברברתי עם ארבע אופציות לפסקת הפתיחה, אף אחד מהן לא הובילו לשום מקום והיו משעממות בצורה זוועתית. התעצבנתי, נלחצתי, הלכתי לאכול, חזרתי, בהיתי, שיחקתי, ורק בשמונה בערב התחלתי להקיא מילים ובלי לשים לב הכתבה פשוט רצה ממני, וסיימתי 1000 מילה תוך שעה וחצי, ועוד הייתי צריכה לקצר.

הדבר הבא שהייתי צריכה לעשות זה לארוז את כל האינפורמציה שעל המחשב שלי לתוך דיסקט. עשיתי את זה, שכחתי חצי, הסתבכתי עם האימיילים, האכלתי את הארנבת, ובעשר בלילה עפתי לעבר הסופרפארם.

בדרך אביגיל התקשרה והיה נחמד לדבר איתה עד שהגעתי לסופרפארם עצמו. בכללי אני לא אוהבת לדבר בסלולרי בגלל שזה דורש ממני ריכוז מינימלי עקב נימוס כלפי הצד השני, וכך קרה שהייתי צריכה להקשיב לבירבורים שלה על פתח תקווה של פעם ותנועות הנוער בזמן שאני עומדת בוהה מול המדפים ומנסה להיזכר מה רציתי לקנות בכלל, ואז למצוא את זה במבצע, ואז להגיע לקופה, ולהיזכר ששכחתי משהו, ואז ללכת ולחזור ולגלות ששניה לפני נעמדה מולי דוסית מצויידת בשתי עגלות.

אמרתי אה.

אחרי רבע שעה שנראתה כמו נצח, כשהביפים של הקופה מצמררים אותי כל פעם מחדש ואביגיל הלכה בנתיים לראות טלוויזיה או משהו, הדוסית סיימה את החשבון, וביקשה לשמוע על המבצעים. היות והיא קנתה מוצרים בשווי 600 ש"ח היו להם הרבה מבצעים להציע לה, ורק כשהיא שלפה את הארנק פתחו עוד קופה. אמרתי אה אבל נשארתי בתור, גיליתי שהמרה לציפורניים עולה 48 שקל והתעצבנתי ולא הציעו לי שום מבצעים מעניינים בגלל שקניתי רק ב-160 ש"ח וגם אז התעצבנתי, אבל ביציאה בדקתי את החשבונית והיה כתוב שם "בקניה זו חסכת 35 שקלים" ואז פחות התעצבנתי.

רצתי הביתה, גיליתי שהדלת שוב נטרקה ונעלה את החתולה בחדר, הענקתי לה תשומת לב, ארזתי את חפצי והלכתי לג'ו. ג'ו עשה לי כביסה וקיויתי לטוב, כי הטיול להולנד החזיר אותי עם כמות בגדים שהיו כל כך מסריחים שאני לא מבינה איך לא עצרו אותי במכס. שקית כביסה אחת הבאתי לאמא שלי, ונשבעת לכם שהיה שם 30% בגדים ו- 70% ריח. שקית אחת נשארה אצל ג'ו. אמא שלי עושה כביסה בערב אבל לא משתמשת במייבש, כי זה עולה כסף. ג'ו עושה כביסה בערב ומייבש בלילה, כך שהסיכוי שלי לבגדים נקיים מכיוונו הוא יותר גדול.

יותר מבגדים אני צריכה תחתונים. לא נשאר לי אפילו תחתון אחד במצב תקין, ואם זה לא מספיק אז אני גם במחזור. חיכיתי עד אחת בלילה לתוצאות הכביסה של ג'ו, ואז התגלה לי שדווקא בשקית שלו לא היו תחתונים, רק חולצות ארוכות. יופי. אמא שלי הבינה שאני לא באה מחר כי אני נוסעת לעבוד במשרדים, ודחתה את הכביסה ליום שישי. ככה שאני גם מסתובבת עכשיו עם תחתונים משומשות, והן גם קצת גדולות עלי, וגם צהובות. (כי זה הצבע שלהן, לא מלכלוך, חלילה)

וכן, הגעתי למשרדים בשלום, סימנתי לי את המחשב של אחד העובדים שנמצא בחו"ל בתור המחשב שלי, ארזתי את כל המסמכים שלו לתוך מגירות, שמתי את החזירון מהולנד וקרם ידיים בפינת השולחן והשתנתי סביב הקיוביקל כדי לסמן טריטוריה. אז עכשיו אני כאן בטבעיות חד משמעית כאילו התיישבתי פה לראשונה עוד בעוד ב- 2001, ועוד דקה אני הולכת כי אני בכלל צריכה לצלם משהו באולפן של Y בלילה.

בנעימות.