בסופו של דבר בטוח יהיה מישהו שיציע לי לדבר על זה איתו. אבל אם תקשיבו לי שניה תבינו שזה הדבר שאני הכי לא מסוגלת לעשות כרגע.

אנילא הטיפוס שמדבר על זה. אני בדרך כלל מתבשלת עם מה שמציק לי במשך ימים עד שזה גולש החוצה או מתאדה מעצמו. ובימים האחרונים אני מרגישה כאילו כל הגועל נפש עומד לצאת ממני, אבל אני ממשיכה לבלוע. אולי זה מה שאני צריכה לעשות, אולי לא. אני לא יודעת.

אני מרגישה שהזוגיות שלנו קורסת, ואין לי מושג אם זו תקופה כזו שתעבור או הסנונית שמבשרת את הסוף. אני לא יודעת כלום. אני חושבת על זה כל היום, רגע אחד אני שונאת אותו ורוצה פשוט לגמור עם זה וזהו, ורגע אחרי אני אוהבת אותו ושונאת את עצמי על מה שאני עושה לו. ואני רוצה לתקן אבל לא יודעת איך. לפעמים אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר, לפעמים אני חושבת שאני צריכה פשוט להניח לזה ולהירגע, אבל זה כל הזמן מציק לי, וכל הזמן בתוך הראש שלי, וכל הזמן אני מפחדת להתפרץ עליו ויודעת שזה לא יעזור. כל הדברים הקטנים והמעצבנים שהוא עושה רק גורמים לי לחשוב יותר ויותר כמה שהמצב נורא, אבל אני בולעת את זה, כדי לא להיגרר לעוד ריב מטופש, וזה חונק אותי. ואני שותקת, וזה עוד יותר חונק אותי.

הכול בגלל השיחה שהיתה לנו אז, שבה הוא אמר לי שהוא לא רוצה לגור איתי. עד אז יכולתי לקבל את הכול בשלווה, אבל באותה שיחה הוא פשוט העלים לי את התקווה. הכול נראה לי עכשיו חסר טעם, כאילו אנחנו סתם מעבירים את הזמן ביחד עד שהוא יחליט עם עצמו ואז ימשיך הלאה, בלעדי. אז אני שואלת את עצמי בשביל מה? עד אותה שיחה הייתי מוכנה לחכות לו לנצח כי האמנתי שמה שלא יקרה, ומה שלא יעבור עליו - אנחנו נהיה ביחד. עכשיו אני מרגישה כאילו אני חלק זמני בחיים שלי שמתישהוא עשוי להתייבש ולנשור. רציתי לתת לו הכול ולעבור איתו את הכול ולהתפתח יחד איתו, ואז הוא עשה לי סטופ.

ואולי לחצתי עליו ומיהרתי עם המחשבות שלי והכול.בתוך תוכי הזמן עובר יותר מהר, ובאמת שלא היה אכפת לי לחכות. אמרתי לעצמי שאתן לו את כל הזמן שבעולם, כי הקצב שלנו שונה. וידעתי שזה ישגע אותי במובן מסויים אבל עכשיו זה כבר לא הזמן שמשגע אותי, זה החוסר וודאות.

כבר אמרו עלי ואמרתי על עצמי ואני יודעת את זה ואגיד שוב - אני כלכך טוטאלית, שחור או לבן. רק לדעת איפה אני עומדת ולתת לזה שם, זה כל מה שאני צריכה כדי שיהיה לי כוח להמשיך. ועכשיו אני לא יודעת כלום. הוא לקח לי את תחושת הזוגיות והפך אותו למשהו דייטי, הוא לקח לי את התקווה שזה ימשך לנצח ואמר שהוא עדיין בוחן אותי ומאז אני רק מחכה שזה ייגמר כבר. שאנחנו ניגמר, זאת אומרת. אם זה לא זה ולא זה אז שלא יהיה כלום, כי בנתיים אני משתגעת.

ואני לא רוצה להגיד לו כלום, כדי לא להלחיץ, או להכעיס, או להכריח אותו להתמודד עם כל החרא שבתוך הראש שלי. הוא לא אוהב את זה, הוא לא רוצה. הוא כבר עשה לי פעם אחת תרגיל כדי להימנע מזה ומאז אני לא יודעת איך לגשת אליו. אני רק רוצה שזה ייגמר, שזה יעבור איכשהוא, שהוא לא יראה עלי שקורה לי משהו וימשיך להתנהג כמו תמיד, כמו פעם. שלא יברח ממני, שלא ישתוק ויסתכל עלי. שלא יסתיר ממני גם דברים כי זה מפחיד אותי. בסוף לא יישאר ביננו כלום.

ואני לא יכולה להפסיק לבכות.