מה אגיד לכם, כבר הרבה זמן לא נהנתי מהאירווזיון, בערך מאז כיתה ג', שאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. לא שלא ניסיתי לצפות בפיאסקו הזה במהלך השנים, אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא אנשים שיחלקו איתי את החוויה. לשמחתי, השנה אני חולקת את חיי עם טושה, שאם היא היתה גבר היא היתה קווירית לחלוטין. הילדה פשוט חיית אירווזיונים, מכירה, כמעט בעל פה, את כל השירים שאי פעם זכו, זוכרת, משום מה,  גם את אלו שהגיעו בקושי למקומות האחרונים, ובאופן כללי מגיעה לשיאים של התרוממות נפש בכל פעם שמעלים זיכרונות מאירווזיונים של שנים עברו.\

ליום הולדת אפילו קנינו לה במתנה את הספיישל DVD של כל השירים הישראלים שהשתתפו אי פעם באירווזיון, זאת אומרת – אני רציתי לקנות לה את זה, אבל בסוף קניתי לה קעקוע, אז אמרתי לנעה שתקנה לה, וכך היה (ג'ו: אם את קונה לה את הדיסק הזה תקנה לה גם אוזניות) .

בקיצור, את הקדם ראינו ביחד, ונורא נהנינו, כי אין כמו לצחוק על מדינות מפגרות בצוותא. במיוחד על הפולנים עם הפולקה המפגרת שלהם, והלהקה הנוורגית דווקא היתה בסדר גמור, הייתי מעדיפה שהם יזכו – למה דווקא יוון? היתה להם כבר את האולימפידה! זה לא פייר. שירי היתה יכולה לקחת אם היא לא היתה מנסה לשיר באנגלית ומפגינה את מוצאה החיפאי. ואם, למשל, היו מלבישים אותה בשמלה שנותנת לה קצת יותר מרווח תנועה. אפילו הציצים שלה לא התנדנדו, זה היה קצת מפחיד, תחושה של משהו לא טבעי (מה יש, לא אמרתי כלום)

את התחרות עצמה ראיתי לבד, יען ג'ו היה בעבודה וטושה נסעה צפונה להוריה. אבל לא נורא – הכנתי את עצמי היטב – גלגלתי ג'וינט רציני וארגנתי שקית תפוצ'יפס, ובדיוק כשהדלקתי את התפארת, היה צלצול בדלת. ניגשתי להציץ וגיליתי את אמא שלי, המשוגעת, שבאה להחזיר לי את הסלולרי ששכחתי אצלה, מסתבר, כשקפצתי לארוחת ערב. מייד הייתי צריכה לברוח ולהחביא את הג'וינט והרגשתי נורא בת 16.

והיום – העורכת שלי ועוד אחד מהמערכת התקשרו ל-99FM וזכו במסג', החולירות. תוך חצי שעה התייצבו אצלנו שתי מסג'יסטיות, שני נציגים של ESC ואחת של הרדיו, הציבו באחד הפסג'ים מיטות טיפולים ופירקו להם את הצורה. בית זונות פה בנענע, תאמינו לי.