לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


האושר מגיע במנות קטנות ומטופשות
כינוי:  הפופיקית ההיא

בת: 46

ICQ: 314718484 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2004

היום שאחרי מחר- דברים שצריכים לדעת


 

הייתי צריכה לנחש שהסינמה סיטי יהיה מפוצץ ביום שישי בלילה, ושלא יהיו כרטיסים ליום אחרי מחר. אבל למרות זאת הצלחתי להתעלם מהחוקים הבלתי כתובים של סרט ביום שישי – א. מזמינים כרטיסים מראש, הרבה זמן מראש. ב. באים מוקדם. הגענו בחינניות עשרים דקות לפני תחילת הסרט, ונותרנו המומים מול אוזלת היד של הקופאית.

אבל אני רציתי לראות את הסרט הזה כבר לפני חודשיים!

לא פייר בעליל.


הו, ניחא.


 


נסענו לתל אביב. הגענו בדיוק בזמן לקופה ריקה מאנשים, ולכן גם היו כרטיסים להצגת חצות. חצות(!) זה מה שאמרה הקופאית, ותזכרו שאמרתי שזה מה שהיא אמרה. היא אמרה חצות. הלכנו לאכול ולשתות בבר גיורא עד הסרט, למרות שרבע שעה לפני עוד התבכיינתי לג'ו שאני שמנה ופוצחת בדיאטה רצינית. כי באמת השמנתי, וזה ממש עצוב. אני לא יכולה ללבוש כלום יש לי בטן וצמיגים. כל המכנסיים שלי קטנות עלי, חוץ מאלו שיש בהם חורים, כמובן, כי זה מין חוק מרפי שכזה. בעיקרון, אין לי בעיות משקל היסטריות, אני רק צריכה: 1. לא לאכול כל כך הרבה, 2. לאכול אוכל פחות טעים, 3. ללכת לחדר כושר.


אה כן, חדר כושר.


מאז שחידשתי את המנוי הייתי שם בדיוק פעמיים. הייתי הולכת אם הייתי זוכרת את הקוד למנעול שלי, אתם מבינים – אין לי איפה לשים את התיק, וזה. זאת אומרת- יכולתי לקנות מנעול חדש, והם גם נוחים בהלוואות, אבל.. אממ.. מתקלף לי הגב ואני לא יכולה ללכת עם גופיות, זה מגעיל.


וחוץ מזה- אני שמנה, ולא יכולה ללכת עם גופיות. כי זה מגעיל. אז זהו.


 


חוזרים לבר גיורא- מקום נחמד סך הכול, למרות שהם הורידו מהתפריט את המנה האהובה עלי (ועל אמא שלי, ועל ג'ו) – כנפי עוף במרינדה. זו היתה המנה הקבועה  שלי שמה, אבל כנראה רק שלי. עכשיו הם מגישים רק כנפי עוף בברביקיו, ואין מה להשוות. אומנם החתולים שהסתובבו לנו בין הרגליים וקיבלו נתחים לא הרגישו בהבדל אבל אנחנו התגעגענו עם כל ביס למרינדה המפורסמת. מה שכן- את קערית מי הוורדים קיבלנו כמו כלום בסוף הארוחה. זה הרבה יותר מגניב ממטליות לחות, עושה תחושה מאוד אריסטוקרטית לשכשך את האצבעות במי ורדים ולימון, ואז להתנגב עם עלי נענע. התרגשנו.


בין טבילה לשכשוך ושתי בירות עשינו גם שיחה מאוד רומנטית, שאין לי צורך לדווח עליה כרגע. אבל מה שקרה זה שפתאום גילינו שכבר חמישה לחצות, והרי יש לנו כרטיסים לחצות- אתם זוכרים. זרקנו על המלצרית את הויזה ומיהרנו לקולנוע בצעדים זריזים. הגענו בדקה האחרונה, נבדקנו בטחונית, מיהרנו לפשטן, קנינו קולה ומים נעמדנו מול אולם אחד בציפיה ברורה. אז הסדרן אמר לנו- אה.. עדייין עוד לא נגמר שם הסרט. אז אמרנו לו- אה.. אבל יש לנו כרטיסים לחצות! (ורק אז שמנו לב שהרחבה ריקה מאנשים) הו אז הוצאנו את הכרטיסים וגילינו ש..


(שיו איזה מתח!)


 


 


 


 


הסרט מתחיל בחצות וחצי.


אה!


אבל הפוסטמה אמרה חצות! אכן, אפשר היה לתבוע אותה על כזה דבר, בהתחשב בעובדה שרכשנו כבר קולה במחיר של מכונית פונטו מודל 92. אבל למה להיות קטנוניים, העיקר עשינו פיפי. ישבנו בחוץ והעלנו זכרונות מסרטים מפחידים באמת, שהפחידו אותנו (באמת!) בילדותנו. פרדי קרוגר כמובן, במקום הראשון, עם הסרט הראשון והסצנה הבלתי נשכחת בה הוא מורח את טינה המדממת על התקרה. בל נשכח את אות קין הארוך מידי, עם הסצנה בה פותחים את הקבר של האמא ומוצאים בתוכו שלד של זאב (היו לי דמעות בעניים רק מלהיזכר בזה) התינוק, שהיה סרט כל כך מפחיד שהצלחתי להדחיק אותו לגמרי, וכל מיני גיבובים שטותיים נוסח צ'אקי והנוסע השמיני, כבודו במקומו מונח.


מסקנה- הסרטים המפחידים באמת הם הסרטים שמפחידים אותך על ידי מתח פסיכולוגי ולאו דווקא גועל, או בשילוב מושלם של שניהם. אבל אחרי פרדי קרוגר – שום דבר לא יפחיד אותי לעולם, נשבעת (חוץ מהצלצול, מה לעשות).


 


 


היום שאחרי מחר.


אחלה סרט, בחיי. אם כי לא הבנתי שם כמה דברים:



  1. האבא הלך להציל את הבן, בסדר. הוא גם הגיע בשלום- בסדר. אבל מה הוא ציפה שיקרה כשיגיע? פתאום הכול יהיה בסדר?
  2. המפתיע הוא, שברגע שהוא הגיע השמש יצאה מבין העננים – והכול באמת נהיה בסדר!
  3. אהה.. לא קונה.
  4. מה הקטע של הילד הקטן עם הסרטן? איך הוא קשור בכלל לעלילה? אז מה אם לא היתה עלילה! זו סיבה לדחוף ילד קטן עם סרטן?
  5. ומה הטעם להציל אותו בכלל? אז יופי, שרדת שואה אקולוגית גלובלית – אבל אתה בלאו הכי הולך למות מסרטן! למה להתאמץ?
  6. שונאת סרטים הוליוודים.
  7. איך קרה שבכל ניו יורק היו מינוס 66 מעלות, ורק בספרייה הציבורית,רדיוס מטר מהאח היה מספיק חם כדי לנמנם בשלווה?
  8. היתה לה הרעלת דם! הרעלת דם!! ציפיתי שיקטעו לה את הרגל או משהו, אבל לא – שני מיליגרם של אנטיביוטיקה, ורבע שעה אחרי כבר לא היה זכר לטראומת המערכות שעברה עליה.
  9. מה זה? מה זה הסרט הדבילי הזה?!?!?!
  10. אחלה אפקטים.

 


והנה, כאשר הופיע על המסך השחקן שמשחק את הבן של השחקן הראשי התחלנו להתלחש בהלם מוחלט:


ש: זה לא דוני דארקו?


ג': זה דוני דארקו.


ש: אבל זה דוני דארקו, לא?


ג': כן, זה דוני דארקו.


ש: זה דוני דארקו?


ג': דוני דארקו.


ש: איזה קטע! זה דוני דארקו.


ג': נחכה שהוא יחייך, ואז נדע בוודאות.


הזוג לידינו:


איש: את יודעת מי זה השחקן הזה?


אשה: לא..


ש: זה דוני דארקו!!!!


אשה לאיש: דוני דארקו!


לאיש, אגב, היה זקן מאוד מצחיק. קלוע בצמה. בהתחלה נבהלתי, אבל אחר כך החלטנו שזה מגניב.


 


ובכן, היה זה דוני דארקו! עם החיוך הכי זדוני בעולם. הנה כל מה שאני יכולה להגיד על דוני דארקו שלא קשור לסרט עצמו:



  1. לא מצליחה לבטא את השם משפחה שלו (ג'ייק גאדנלהל או משהו)
  2. אחותו האמיתית שיחקה בדוני דארקו בתור אחותו
  3. גם בסרטים אחרים הם שיחקו בתור אח ואחות, קטעים.
  4. אחותו שיחקה גם בסרט "המזכירה". אחלה סרט.
  5. יש לו את החיוך הכי זדוני בעולם.
  6. זה סרט סגידה, רוצו לקחת בספריית הוידאו הקרובה לביתכם (ובטח לא יהיה שם)

 


וחוץ מזה, אם זה לא ברור- הוא חתיך אש.



 


 


זהו, ואז נגמר הסרט והיה לנו פיפי אז דישדשנו לאוליב בבוגרשוב ופישתנו שם בשקט תוך כדי שאנחנו מנצלים אותם גם לכוס קפה אחרון של הלילה. הגענו בחמש בבוקר למיטה ונרדמנו עד שתים עשרה וחצי, ואז הוחזרתי הביתה אחר כבוד, ועד לפני חצי שעה עשיתי עבודה למכללה, שמחר זה תאריך ההגשה האחרון ונשאלה לי שאלה אחת ואין לי כוח נפשי לסיים אותה.


אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.


 


 

 

 

 



 

נכתב על ידי הפופיקית ההיא , 5/6/2004 20:48   בקטגוריות פופיק וג'ו בדרכים  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



53,221
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להפופיקית ההיא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הפופיקית ההיא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)