בתיכון, כזכור, הברזתי ללא הפסקה, כך שלא יצא לי ללמוד הרבה. אבל אהבתי ללמוד. אחרי שהמורות התחילו להתקשר לאמא שלי ולהתלונן, ואחרי שהיא ריתקה אותי לבית לחודש שלם, הגעתי למסקנה שעדיף להוריד מינונים. הגעתי לכל השיעורים חוץ מ:מתמטיקה, התעמלות, פיזיקה, של"ח והיסטוריה. היסטוריה כי המורה היה גוש שומן מונוטוני ועלה לי על העצבים. מכל שאר המקצועות ההומנים הברזתי מעט, למשל מתקשורת הברזתי רק בשעת אפס, ומאנגלית ברחתי רק כשלמדנו את "כולם היו בני" המזעזע, וחזרתי ל"אוולין". אם התעורר בי החשק להבריז באמצע היום, נשארתי בשירותים לעשן ולקרוא ספר, במקום לברוח לתל אביב. אבל היה מקצוע אחד ממנו לא הצלחתי להבריז, ולו רק בגלל רגשות האשם. היה זה שיעור תנ"ך.

שיעור תנ"ך הועבר על ידי המורה אברהם הכהן, ואם אני לא טועה הוא התחיל ללמד אותנו רק בי"ב, או באמצע י"א (היה לנו בית ספר מוזר). בפעם הראשונה שהוא נכנס לכיתה עם ההליכה המוזרה שלו, לבוש באפודה הצהובה והקבועה - אף אחד בכיתה לא התרשם והרעש כרגיל היה בלתי נסבל. אנשים החליפו מקומות, קילפו קלמנטינות, ישבו על השולחנות, הלכו מכות.. מאוד כיתה ד' סטייל. הוא עמד ליד הלוח שתי שניות, עשה הממ הממ ואמר - אני מבקש מכולם לעמוד בבקשה. כולם הסתכלו עליו בעין עקומה, ונעמדו, והמשיכו לדבר. כעבור חמש דקות השתררה דממה בכיתה, כנראה בגלל הסקרנות. אברהם הכהן הביט בנו בסיפוק, והרשה לנו לשבת.

התיישבנו, והרעש התחיל שוב.

אז שוב התבקשנו לקום.

בזמן שעמדנו המומים אבל עליזים, הוא הסביר לנו שבעבר היה נהוג לעמוד כאשר המורה נכנס לכיתה, ולכן זה מה שיקרה מעכשיו ועד שנסיים את לימודינו. כמובן שזה הצחיק אותנו מאוד, כי כבר היינו פזמניקים ושמנו זין באופן כללי על כולם. אבל המשכנו לעמוד, והתיישבנו, ועוד פעם הקימו אותנו לכמה דקות, ושוב התיישבנו. ככה שרפנו את החצי שעה הראשונה של השיעור.

בשיעור השני קמנו רק פעמיים.

בשיעור השלישי הוא כבר לא היה צריך לבקש.

בשיעור הרביעי כבר חיכינו לו עומדים.

התאהבנו באברהם הכהן, זה היה קשה אבל שווה את המאמץ. הוא היה קפדן, טחן אותנו בהמון שיעורים ובדק אותם באובססיה. מי שהגיע בלי ספר תנ"ך הועף מהשיעור לאלתר. מי שהחסיר יותר משני שיעורים גורש בבושת פנים מהכיתה. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו עשה לנו בית ספר, ונהנינו מכל רגע.

השיעורים איתו מלאים בסיעורי מוחות מקפיצי אדרנלין. הוא היה אדם שומר מסורת אבל לא החסיר מאיתנו ביקורות קטלניות על הדת, כפי שהיא נשמרת היום. הוא גילה לנו סודות מאחורי הקלעים של רש"י והרמב"ם ועוד, ותיבל אותם במזמורים וזיכרונות מימי ילדותו. לפעמים הוא עבר לנושאים לא קשורים, לפעמים הוא התעכב איתנו על פרטים קטנים וקסומים, לפעמים הוא עשה לנו את הסטנד אפ של החיים, וכל הזמן הזה - הוא לא החליף אפודה יותר מפעמיים בשבוע. אברהם הכהן הוא היה, לא סתם המורה לתנ"ך.

במגן קיבלתי את הציון המתסכל 62, אבל זה היה לפני אברהם הכהן. לבגרות עצמה למדתי נון סטופ, פשוט לא יכולתי להפסיק. אני זוכרת שעברתי על המחברת ונתקלתי בפריט מידע שזיעזע אותי מעט - משהו שקשור לכך שאברהם אבינו נימול בגיל 99. מחריד! אמרתי לעצמי- הלוואי וישאלו את השאלה הזו במבחן, אני בחיים לא אשכח את זה. מידי פעם הייתי עושה הפסקות למידה, ובאותו יום התקשרתי לתחנת רדיו שתמיד היתה ברקע (ולא קיימת יותר) כדי לענות על איזה חידון. "מה את עושה?" שאלו אותי שמה, "לומדת לבגרות בתנ"ך", דיקלמתי כמו תיכוניסטית ממוצעת. השדרן התלהב:"בואי נראה מה את יודעת. באיזה גיל נימול .." 99 ! צעקתי בהתלהבות עוד לפני שהוא סיים את השאלה. וזכיתי במשהו. לא זוכרת מה, לא זוכרת אם השאלה היתה במבחן עצמו, אבל כשהתקבלו הציונים של הבגרות התברר שקיבלתי את הציון הגבוה ביותר בשכבה. נדמה לי שזה היה 88 או משהו כזה. די הפתיע אותי כי חוץ מאנגלית לא הגעתי מעבר ל 80 במשך כל שלושת השנים שלי בתיכון.

אבל הייתי מאוד גאה בעצמי כשאברהם הכהן לקח אותי לסיבוב בכיתות י"א, והציג אותי בתור תלמידה למופת והרבנית של בית הספר.

שועשעתי קשות.

ג'ו למד שכבה מתחתי, אבל אברהם הכהן עבר גם בכיתה שלו בשלב מסויים. מידי פעם, כשאנחנו נזכרים בכל מיני נושאים תנכים (למשל הפירוש למשתין בקיר וכל מיני כאלו) ויודעים את המשמעות שלהם, אנחנו נזכרים בערגה - אח.. אברהם הכהן. רק לפני יומיים הוא אמר לי שאברהם הכהן היה מבחינתו מורה ומחנך בישראל, וכל השאר היו סתם אוכלי חינם. הסכמנו איתו בכל הברה. זו היתה חוויה ללמוד איתו, איש דגול.

אז היום אני חוזרת הביתה מג'ו אחרי לילה סוער ומלא תהפוכות, ובראשי אני מתכננת את היום בשילוב עם חדר כושר כשפתאום אני רואה דמות מוכרת חוצה את הכביש, בהליכה מוזרה ואפודה צהובה. לקח לי בדיוק שניה להיות בטוחה בעצמי, ואני חושבת שכל הרחוב שמע אותי צועקת- אברהם הכהן!

הוא עצר וחייך אלי את חיוכו צהוב השיניים, ורצתי אליו בהתרגשות כאילו פגשתי את מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה. אמרתי לו שהתגעגעתי אליו, שזה כבוד גדול לפגוש אותו, שאצלו קיבלתי את הציון הכי גבוה בבגרות, ושגם חבר שלי שלמד איתו אמר לי רק לפני יומיים שהוא דוגמה ומופת למורה ומחנך בישראל. אברהם הכהן התרגש קמעה, אמר לי- זה הכי חשוב, תאמיני לי, כי משכורות אין. וגם אמר משהו על זה שהבגרות היתה מאוד קלה השנה. נפרדנו לשלום ומייד התקשרתי לג'ו כולי בהתלהבות אין קץ.

- אה כן, הוא עובר ברחוב שלי מידי פעם בטח ראית אותו בצומת לפני שטמפפר

- מה, אתה יודע? כוסאמק..

- כן, נראה לי שיש לו איזו מאהבת שם או משהו. כבר שנים אני רואה אותו. אמרתי לו פעם שלום אבל הוא לא זכר אותי.

סיפרתי לו על השיחה והסכמנו שהוא חמוד.

ועד עכשיו אני מתרגשת. יא! אברהם הכהן!

מורה באמת.

מורה לחיים.