הסימפוטמים של המפגרת לא יתפוגגו לעולם. אני יודעת. כנראה שאני אשאר תקועה במגעל המגוחך הזה עד היום בו אמות. וזה לא מצחיק. המאפיין העיקרי של תסמונת המפגרת הוא שאני לא עושה כלום. לא מחכה למשהו שיקרה, ובאותה מידה אין לי כוח לעשות משהו. ואחר כך מתלוננת שאני תקועה, וכאלו. אין לי חשק וכוח, אין לי כוח וחשק. לא לעבוד, לא ללמוד, לא לסדר את החדר, לא לעשות גבות, לא לראות אנשים, לא לצאת לאנשהוא. הכול סתם לי, וכואב לי הראש. ואני מתעצבנת על עצמי, או מקסימום מפעילה את עצמי ברגע האחרון, וזה לא עוזר.

ובכל הזמן הזה, בו אני יושבת ובוהה בחלל האוויר - אני מתה מפחד, מההשלכות.

אבל פחד לא מזיז לי.

אני צריכה חשק

ואני מחכה לחשק שיבוא

ויודעת שזה לא עובד ככה

אבל אין לי כוח להביא אותו בעצמי.

זה היכה בי ביום שישי, שלוש בלילה, בית קפה על סף סגירה, ג'ו משתין.

יש לי אהבה, אני חושבת לעצמי, וזה כל מה שיש לי.

תמיד יש לי משהו אחד

תמיד חסר לי משהו אחר

אני תמיד מוצאת סיבות איך לא להיות מאושרת.

אין לי חשק לעבוד בבית הזה, ואני לא יכולה לעבור דירה כי אין לי כסף. אין לי כסף כי אני לא משקיעה בעבודה. אני יושבת שעות על עבודות למכללה אבל לא שולחת אותם. לא רוצה ללמוד, לא מצליחה לעבוד, אוכלת המון ולא הולכת לחדר כושר. איך אפשר להתקדם ככה? איך אפשר לצאת מזה? מה אני רוצה בכלל?

זה לא בדיוק החיים שאני רוצה, אבל אני יודעת שכדי להגיע לחיים שאני רוצה - זה הזמן שלי להשקיע.

ואני לא עושה את זה.

עצלנית

פחדנית

ותרנית

חולמנית

אני צריכה תוכנית.

שכל לא גודל על העצים.