והנה מגיע בוקר, ואני משרכת את דרכי למשרדי נטוויז'ן, שהיו חייבים לעבור לאיזור הכי לא תחבורתי בארץ. שעה של אוטובוסים והליכה במדבר רק כדי לקחת מצלמה מחורבנת. אבל שמרתי על מצב רוח טוב, פיזרתי שניים וחצי חיוכים, ורצתי לתפוס מונית לרמת החייל.

כמובן שהייתי חייבת ליפול על נהג המונית הכי ידידותי בארץ. "את חמודה את, תאמיני לי, הייתי נוסע איתך כל היום. היית נוסעת איתי? וואלה אם היית עולה לפני שעתיים הייתי לוקח אותך לאכול ביפו. היית באה? תאמיני לי, איזה אנשים יש פה בתל אביב, אני מחיפה בכלל, יש לי איסוף משדה תעופה בארבע. וואלק, פעם בא אלי בשבע בבוקר, אמר לי שהוא עובד באפריקה ישראל. את יודעת לאן הוא לקח אותי? (אני- ללוד) ללוד! לכספומט שם, וואללללה, איזה אנשים, הוא מראה לי שקית אומר לי זה ממתק, פתאום פתח חלון התחיל לעשן, נהיה לי בקריז אלק, אז אמרתי לו...

תעצור לי פה בבקשה

וואלה, את חמודה את. הייתי נוסע איתך כל היום. עכשיו יהיה לי משעמם בלעדייך

איך עזבת אותי ככה? אח אח

אפשר קבלה?

עוד לא הוצאתי רגל מהמונית, וכבר מתקשר אלי יניב ואומר לי שהצילומים מתאחרים בשעה, שעה וחצי. אז שאלך למצוא לי תעסוקה. איזו תעסוקה אפשר למצוא ברמת החייל? עם המזל שלי, דווקא היום לג'ו לא היה שום ראיון עבודה באיזור. אז ישבתי בארומה כמו איזו הומלסית וקראתי את כל העיתונים כולל העיסקי והמקומון. בסוף נמאס לי, ולקחתי את עצמי לאולפנים. ואז, התחיל היום באופן רשמי.

במעלית נצמדה אלי שירי מימון, גמדה מוזרה ביותר - אבל חמודה. כשישבתי במחששה וחיכיתי לתקציבאית נכנס איתי שגב עם שני תחקירנים והתחילו לרכל על ספי בן יוסף ודני ליטני. אתם ידעתם שדני ליטני עבר אירוע מוחי? אבל זה בסדר, הוא מדבר צלול, יש לו רק כמה בעיות מוטוריות. ואני בכלל לא ידעתי שלאיתי שגב יש תוכנית אירוח! מתי זה קרה? הוא מנחה אותה בפיג'מה כמו בקומדי סטור? תסלחו לי, אני לא מעודכנת.

התקציבאית הגיעה, ואיתה איזו מפיקה או סוג של מפיקה שהיתה מאוד חמודה ולכן נקרא לה גירית. עברנו עידכון על מה שמצפה לנו בהמשך היום, ויאללה - לאולפנים עצמם, קומה מעל.

בכניסה קיבלו את פנינו חבורת אנורקסיות בנות שתים עשרה עם מכנסי דפוק אותי, מחוכים, ותספורות שנראו כאילו ליקקו אותן כבשים. תחרות הרגליים של המדינה או משהו. כל אחת שמה מכוערת אש, אבל העיקר שיש לה רגליים יפות, בחיי. וגם מה מורעבות, ישר עשו לי חשק להתנפל על הבמבה, אבל בדיוק נגמר. עלינו למעלה לראות את החדר שבו יערך הראיון עם השופטים בתחרות (של פאנטה, נו, כל דבר צריך להסביר לכם) ולהציץ על חנה גור שיניים עושה פן בזמן שחבר שלה, ארס רמה ג', מתייבש על הכיסאות למטה, ליד אלו עם הרגליים. דווקא חמודה הגור שיניים הזו, מאוחר יותר הכנו קפה ביחד ונדהמתי מכמות המייק אפ שמרחו לה על הפנים. טוב, ממשיכים!

רוב הזמן חיכיתי פה וחיכיתי שם. כל פעם שהיתה הפסקה בצילומים ניסיתי לא להידרס על ידי שירי מימון שרצה לשירותים לבדוק את עצמה, קטע מאוד לא ברור. עופר שכטר עשה סיבובי דאווין קולניים במסדרון, עוד גמד משונה, תאמינו לי. גם סוג של למלם כזה- לא מצחיק, לא מעניין. יעל גולדמן ריחפה במחששה ובכללי נראתה מנותקת מהמציאות, ג'וני, הומו המחמד, הגיע לא מגולח ותלוש וגם אחרי שאיפרו אותו - עדיין נראה מגולח ותלוש. ואני עדיין חיכיתי.

המטרה היתה לראיין קלות את יעל טריאוריג, ואז לדפוק סשן צילומים של כוכבי אקזיט עם הטפסים של פאנטה ויאללה הביתה. הבעיה היתה שהייתי צריכה לחכות עד שהם יסיימו את הצילומים כדי לצלם את כולם ביחד, וזה לקח הרבה זמן. ניחא.

יעל יצאה למחששה כדי להתראיין אצלי ואצל כ"נ ממעריב לנוער, שנראה מפוחד מכל הסיטואציה, ואחר כך גם נדבק אלי ושאל אם אני מוכנה לכתוב על האתר שלו. אמרתי שכן, למרות שזה מעניין לי את התחת. אחרי שהוא הלך יכולתי להאזין בשקט לשיח דוגמניות שישבו לידי, וענו על כל הסטריאוטיפים. בעצם - אחת היתה דוגמנית, השניה דוגמנית וואנבי. תוך שניות הלגלגלה השיחה לענייני כמה חסות אכלתי השבוע. פשוט לא יאומן! הוואנבי בי מספרת שהיא לא מכניסה כלום לפה עד אחת עשרה בבוקר, וגם אז זה רק מים. רציתי להגיד לה שהיא דווקא נראית מפוטמת למדי, אבל שתקתי.

שתקתי, וצפיתי באנשים שהתפקיד שלהם זה להתחנף לכוכבים, באנשים שהתפקיד שלהם זה לפזר בשטח קערות עם במבה, אנשים שהתפקיד שלהם זה לצעוק "איפה שכטר?!, אנשים שהתפקיד שלהם זה להגיד לכולם לא לגעת בכבל הזה ובכבל ההוא, אנשים שהתפקיד שלהם זה לעיף ילדות קטנות שניסו להשתחל לאולפן, ואנשים שהתפקיד שלהם זה לשונרר סיגריות. אה כן, ויש גם מאפרות.

כך חלפו להן כמה שעות ביעף, ואז נכנסנו לאולפן לדפוק סשן צילומים קצר, ויאללה קישטה.

היות ועוד הצלחתי לעמוד קצת על הרגליים - נסעתי לתל אביב לאכול משהו עם אמא שלי. בדרך רציתי גם לקנות פינצטה, אז היא קנתה לי פינצטה, שמפו, סבון, חולצה, מסיכה לפנים, ונר.

חזרתי הביתה מותשת תחת, ועוד הייתי צריכה לפרק ארגזים עם כלי מטבח שסחבנו מאבא שלי לפני יומיים.

ועכשיו אני גם עייפה וגם צריכה לכתוב את הכתבה המטופשת הזו, וגם לחזור לנטוויזן להחזיר את המצלמה.

החיים שלי כל כך קשים! אפשר להשתגע.