אין דרך אחרת להגיד את זה חוץ מ- השמנתי נורא.

זה די מביש, כי לא מדובר במשהו שצץ פתאום, זה לא שקמתי בבוקר וגיליתי שצמח לי עוד תחת. הייתי מודעת לשלבי ההשמנה לאורך כל הדרך אבל לא עשיתי כלום בנידון. מפגרת.

זה קורה לי כל פעם שאני מנסה לחיות נכון. לפני שלושה שבועות בערך, איפשהוא בתקופת החגים, הפסקתי לעשן, אכלתי כל היום בצל ירוק, עשיתי הליכות, שמרתי מתוקים, הייתי ילדה טובה. מאוד רציתי להפסיק לעשן, זה מילא אותי בתחושת חיוניות שכזו, השיער שלי לא הסריח, לא כיחכחתי לפני השינה, מרחתי קרם ידיים פעמיים ביום. אבל אחרי שלושה ימים בלי סיגריות בכלל, החלטתי שמגיע לי פרס - סיגריה אחת, בשעות הערב. מסיגריה אחת בשעות הערב זה הפך לשתיים שלוש, אבל רק בערב. ואז שבע סיגריות, רק בערב. ואחר כך שתים שלוש ביום, שבע בערב, חמש ביום, שבע בערב, ואם תעשו את החישוב, תגלו שזה כבר חצי קופסא, וחצי קופסא לא משתלם לקנות בפיצוציה ב"סיגריה בשקל", אז קונים קופסא, ואם כבר קניתי קופסא, אז נעשן אותה. פשוט וקל.

ואם אני כבר מעשנת, אין טעם לאכול בצל ירוק, וכבר הלכו לי הכיריים, אז אין יותר חביתה וסלט בערב, אוכלים סנדביץ, ובבוקר - עוגיות עם הקפה, ובעשר - סנדביץ עם פסטרמה. ובשתים עשרה - שניצל מהמחבת, ובשתיים - ארוחת צהריים. ולקינוח - סנדביץ עם שוקולד למריחה, ובארבע- שוב שוקולד למריחה, ובערב - סנדביץ עם טונה, אוי גם קורנפלקס. את הירקות החליף ממרח סנדביץ, שזה כמו מיונז אבל עם גושים בתוכו. ועם כל האוכל הזה בתוכי, אין לי כוח לעשות הליכה, וגם לא חשק. אז נשארים בבית, שותים אלכוהול ומשחקים טאקי. ככה. בכל מקום בעולם זה נקרא דיאטת השמנה. אז באמת שזה לא יפתיע אותי אם אני אעלה עכשיו על המשקל ואמצע שם שישים קילו.

שישים קילו? בכל זמן אחר הייתי מתאבדת. שישים קילו שקלתי בצבא, השתחררתי שישים וארבע, הייתי שמנה כבהמת משא. אבל חודשיים אחרי השחרור, כנראה מההלם, ירדתי לחמישים ושמונה, התנדנדתי בין חמישים לשמונה וחמישים ושש, ואחר כך התחילה הירידה הגדולה, עד לפני שנתיים, בתקופה שגרתי ב"כאנגרים", הייתי סוג של אנורקסית בפוטנציה. כשהגעתי ל-52, אמרתי לעצמי "מה, בכלל לא התאמצתי!" ותוך שבוע הייתי ב49. נשקלתי שש פעמים ביום, הערצתי את עצמות האגן שלי, חלמתי להיות שברירית ועדינה. וזו לא הייתה הבעיה היחידה שלי, הייתי כולי נברוזה אחת שלמה. יצאתי מהדירה הזו עם התמוטטות עצבים, קלינית לגמרי - חתכים בידיים, חשק לגהה, טלפונים לפסיכולוגית באמצע הלילה. יצאתי מזה, תודה לאל, כמה זמן אפשר להיות מטומטמת? גיל ההתבגרות נגמר, תודה ושלום. חזרתי למשקל 56 היציב ובאופן כללי הפסקתי להתעסק בנושא.

מה זה הפסקתי, אי אפשר אף פעם להפסיק. אבל אם ראיתי שאני עולה במשקל - הלכתי לחדר כושר. עשיתי הליכות, התמדתי ביוגה, אכלתי מסודר, וגם פינקתי את עצמי בממתקים. למדתי לאהוב את הגוף שלי גם כשהוא מתעגל, ואם פעם הייתי בוכה כשהייתי מודדת מכנסיים במידה 40, היום אני מקבלת את זה כחלק מחיי - היום אני 40, עוד שבועיים אני אהיה שוב 38, ואחר כך שוב 40, אז עדיף שיהיו לי מכנסיים גדולות בבית, לתקופות השמנות שלי. כשאני מצליחה להשתחל למידה 36, אני מתחילה לאכול. ובכלל, למדתי לאהוב לאכול.

אני אומנם עדיין שובעת מסנדביץ, אבל לא מקיאה המבורגרים. אני גם אוכלת את מה שג'ו מכין לי, לא משנה עד כמה זה מוזר. אני אוהבת לאכול, אבל עם כל הכבוד, התפריט שפירטתי למעלה הוא לא תירוץ לשום דבר. אסור לאכול ככה, זה מטופש ולא בריא. זה לא אוכל מהנה, זה אוכל להעביר את הזמן. ואני כבר לא בת 16 ולא בת 20, הגוף שלי כבר עבר מספיק התעללויות, עכשיו צריך לטפל בו ולשמור עליו. לא דיאטה, אני לא עושה דיאטות, דיאטות זו מחלה, במיוחד אם יש לך רק 6 קילו עודפים ולא 20.

ולמה אני מעשנת כל כך הרבה, אם היה לי כל כך כיף להפסיק? מילא הייתי שומרת על חצי קופסא ביום, אבל קופסא וחצי עד שבע בערב זה לא לעניין. ולאן ברחו הירקות? ולמה אני מתחמקת מהליכות? לפעמים עולה לי מחשבה בראש- "יש לי כבר חבר, אני לא צריכה להתאמץ", ואכן, ג'ו אוהב אותי כמו שאני, הוא לא מסוג הטיפוסים שיזרקו בחורה אם היא שמנה ומוזנחת, ועל זה מגיע לו פרס - בחורה רזה ומטופחת. מחשבה מטופשת, אני יודעת, נשית בעליל, אבל זו מטרה. מסתבר שלעצמי קשה לי להציב מטרות, אני צריכה גורם חיצוני. למה זה כל כך קשה, לכל הרוחות? למה בזמן הפוסט הזה כבר הורקתי שתיים וחצי סיגריות?  אני צריכה סטירה, אני צריכה לכבס את עצמי במהרה, אחרת לא יישאר ממני כלום חוץ ממצב רוח בעייתי, בגדים סוג ז' שגדולים עלי בשתי מידות, וניחוח PalMal, כחול.

יהיה בסדר.