זו היתה התקופה היפה של נוער מרץ. כל המגניבים היו בנוער מרץ, פקצה למשל, לא יכלה להרשות לעצמה לא להיות בנוער מרץ. גם נעה היתה בנוער מרץ, והכירה שם מלא פריקים מגניבים מראשל"צ. אני לא הייתי בנוער מרץ. מה לי ולפוליטיקה בכלל? דבר אחד ידעתי ואני יודעת עד היום - כל הפוליטיקאים מושחתים, בצורה כזו או אחרת, ואי לכך מעניינים לי את התחת. אני פותחת עיתונים רק כשאני רוצה להתעצבן. נו, ואז היתה עצרת.

לא זוכרת מה עשיתי באותו יום, כמה חבר'ה תכננו לנסוע לתל אביב, לי לא התחשק להידחף, ואת אביב גפן לא סבלתי ואני לא סובלת עד היום. סיימתי את ענייני הרגילים ונכנסתי מוקדם למיטה, חשוב לישון הרבה בגיל ההתבגרות, על מנת שיגדל המוח. בשלב מסויים אמא שלי פתחה את הדלת, הדליקה את האור, ואמרה - ירו ברבין!!! עפעפתי קלות מול האור המסנוור, ואמרתי מה?, אמרה לי - ירו ברבין!!! אמרתי - טוב. הסתובבתי וחזרתי לישון. כעבור זמן מה, כשכבר הייתי בול עץ רדום, היא שוב נכנסה לחדר, הפעם לא הדליקה את האור, רק ישבה על קצה המיטה וליטפה את ראשי:

אמא: רבין מת

אני: מה?

אמא: רבין מת.

אני: סבתא?

אמא: רבין.

אני: את מפריעה לי לישון.

כמובן שעד הבוקר שכחתי מכל העניין, הגעתי לבית ספר עפוצה כהרגלי, נכנסתי לכיתה ובירכתי את כולם בבוקר טוב. כולם, מצידם, הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, צעקו עלי "מה בוקר טוב מה", ומייד עשו עלי חרם, שהחזיק מעמד בדיוק שעה. הנוער אינו קונסיסנטטי. שנה אחרי זה כבר היו טקסים. הייתי אמורה להקריא קטע אבל בסוף הביאו אותו לאיזו פרוטקציונרית אחרת וממני ביקשו להקריא קטע קצר. עזבתי את החזרות, כוסאמק רבין, כוסאמק הפרוטקציונרית, מעניינים לי את התחת כולם.

ממרחק השנים אני יודעת רק דבר אחד - נורא עצוב שרבין מת, כן, וזה עדיין מעניין לי את התחת. עד לפני הרצח היינו שרים "רבין שיכור", עכשיו פתאום הוא לא שיכור? חוץ מזה, יום השואה עושה עלי יותר רושם. אז רבין מת. גם ז'בוטינסקי מת, כולם מתים בסופו של דבר. רצח אותו יהודי. נו, ואם היה רוצח אותו ערבי, היה יותר טוב? ואם היה רוצח אותו כלב רוטווילר, זה היה משנה? מת אז מת. העיקר ששוב שמים שירים שקטים ברדיו, ויש פסטיבל נחמד, וכולם לומדים בבית ספר רבין ונדרסים ברחוב רבין ומתים בבית חולים רבין. המדינה הזו היתה דפוקה לפני הרצח ועכשיו מצבה לא יותר טוב. ואת הפוסט הזה אני אפרסם גם ברביעי לנובמבר, במסגרת החגיגות.