כבר שבועיים אני תקועה בבית.

מזמן החלטנו לצמצם את הביקורים בפאבים באמצע השבוע - כסף כסף. גם לאכול בחוץ אין טעם, בכל מקרה קניתי פלטה חדשה, יש פלטה, אפשר להכין חביתה. בערבים אנחנו משחקים, או מזמינים את טושה\נעה\רוני ובחל"ה ובכל מקרה - נשארים בבית. מזדמזם לי בראש "איך את לא רואה שאת תקועה" ואני לא תקועה, אבל בכל זאת. כבר ציינתי את זה לפני - טושה עכשיו עסוקה בלימודים עבודה, נעה עם השטויות ההריוניות שלה, רוני מתקשרת מידי פעם כדי לפרוק עצבים, ואני מפסיקה הכול ובמשך 17 דקות מרגיעה ומנחמת ומתכננת יחד איתה להרביץ לרונן וסיגל המגעילים והכול, כי אני המלווה. ואחר כך כבר אין לי חשק לכלום.

בחודש הבא הכול ייגמר, החתונה תעבור, נעה תפיל, ג'ו ייסע ויחזור, ואני אשאר, קורעת ת'תחת בעבודה, ולא מתקדמת לשום מקום. ולא קורה לי כלום וכלום לא עושה לי. לא בא לי לצרוח ולא בא לי לברוח ולא בא לי סיגריה ולא בא לי לצאת. אבל בכל זאת אני מייחלת למשהו שיקרה, ומדליקה עוד סיגריה מאוסה ובסוף יצאנו לפאב האירי ברמת החייל. האוכל היה מגעיל והמוזיקה עיצבנה אותי. חוץ מזה גם נורא השמנתי ואין לי מה ללבוש. דיברנו קצת על ילדים וקריירה וחזרנו הביתה.

בלילה התעוררתי ממשהו, לא יודעת מה זה היה. אבל שניה אחרי שהתעוררתי היה רעם, ואחר כך עוד. רעמים מפחידים כאלו, של אמצע החורף. גם הברקים, שהציצו מבעד לוילון, עשו לי תחושה של אמאל'ה כל פעם מחדש. קמתי לכסות את הכלוב של הארנבת. כל הזמן אני דואגת לה, שזה ממש מתיש אותי. לא היה קר בחוץ, והטפטוף היה ממש סתמי ומיותר. אם לא הייתי כל כך עייפה, הייתי נשארת לשבת בחוץ ולבכות קצת.

זה בעצם מה שאני רוצה, ארבע בבוקר וג'וינט.  לשבת בחוץ ולבכות.

מצאנו כסא נדנדה ברחוב, משומש במצב טוב. עכשיו יש לי כסא נדנדה. אז מה אם עוד מעט חורף, אז נכניס אותו פנימה, אותו ואת הארנבת, נשים אותה ליד המיטה החדשה שעוד לא קניתי, מול הטלוויזיה שעוד לא הבאתי, ואני אצטופף לי כרגיל על המדרגה של המקלחת, באמצע הלילה, אעשן איזה ג'וינט וביום למחרת אזכר ששכחתי לבכות.