אתמול ארזתי וכעסתי על עצמי, שהבאתי כל כך הרבה ג'אנק לדירה. אפשר לחשוב שהייתי נשארת שם עד שהילדים שלי היו מתגייסים. מילא הפיצ'פקייס במגירות, אותם הצלחתי לדחוס לקרטון וחצי, אבל המטבח! אלוהים! אפשר לחשוב שאני מבשלת או משהו, סירים, מחבתות, פינג'ן אחד עייף, יותר מידי צלחות, וכוסות שעדיין לא החלטתי אם לזרוק או לא. בהתחשב בעובדה שברעב הכי כבד שלי בכלל הזמנתי סיני, אין לי מושג מה עבר לי בראש.

אבל גם את זה סיימתי.

ג'ו וטושה הגיעו כמעט ביחד, סיימנו את ההעמסה לרכבים די מהר. הסובארו סחבה כמעט הכול, הסוזוקי רק את המערכת סטריאו. ואז הלכנו לראות דירה, אבל היא היתה גדולה מידי. אז נסענו לאמא שלי, ובעשרים דקות העלנו את כל הג'אנק המאורגז שלי שלוש קומות, ואז הלכנו לג'ו ושתינו פנטזיה, שיהיה.

היום בבוקר המשכתי לארוז. הפעם בגדים. והיות ונגמרו לי הארגזים, הייתי צריכה להכניס את כל הארון לשקיות. זבל. שקית זבל אחת לצעיפים, שקית זבל אחת לחגורות ותיקים, שקית וחצי אחת לנעליים, ועוד מגוון שקיות לסדינים, כביסה, ומגבות. נעה באה לעזור, נשמה טובה. וגם ישבנו על קפה בחוץ, עד שירד עלינו גשם. אפילו סברס הופיע, מותש ממרתון זיונים של שלושה ימים, ורזה כמו שמעולם לא היה. בא, קיבל ליטופים (כמעט בכיתי מהתרגשות, כל כך דאגתי לו!) אכל משהו ומייד נעלם. כמה אפשר לזיין, תגידו לי, כ-מ-ה?!?

שיהיה בריא.

העמסנו את השקיות, הדיוידי והארנבת בנעה-מוביל, הווה אומר הסיטרואן המיתולוגית של נעה, ונסענו אלי. שתי נגלות וזהו, ועכשיו החיים שלי נראים ככה:

ויש גם שאריות במקלחת ובמטבח.

עצוב לי נורא, אבל אני בסדר, לא מתפרקת או משהו. אם היה לי זמן בטח הייתי בוכה, אבל במקום זה אני צריכה לעבוד.

צ'או מוקטעה, אני עוד אחזור לקחת את הוילונות והנייר טואלט (והשידה והשולחן והשמיכה שהשארתי לסברס)

הקוראים מתבקשים לעבור לדום, במיוחד הקבועים מבניכם אשר ליוו את המוקטעה עוד מימיה הראשונים. חצי שנה עשיתי שם, והאמת היא שהיה לי כיף, במיוחד בקיץ. אבל השבוע אנחנו נפרדים וגם חוגגים, תמה לה תקופת העציצים, החלה תקופת הארגזים. עוד אין לי לאן ללכת, כי התוכנית לעבור לבית של אמא שלי נכשלה, היות ואמא שלי התחרטה. אבל אני אורזת, ומחפשת, ובנתיים - אומרת שלום.

שלום לחדרי הקטן והמסרוח

(זה לא אני עשיתי, הגעתי הביתה וזה היה ככה)

שלום לשידה שהכנתי במו ידי מרמקול נטוש

שלום לחלון המעצבן שהחתול נכנס דרכו עם כל הבוץ

שלום לאוסף האלכוהוליזם שלי ושל ג'ו

שלום למקלחתי החמודה על ברווזוניה הענוגים

שלום לכיור, שלום לברזים

שלום לחלון שמעל השירותים

לאסלה המוגבהת וערמת העיתונים

ועכשיו, ניפרד יפה מהעציצים.

בהתחלה שתלתי אותם בבטון, והיו לי פלפלים המון

(די כבר עם החרוזים, זה עושה לי כאב ראש)

אחר כך בעלי הבית שתלו מעליהם שיח שעושה צל, אז העברתי אותם לאדנית.

ואז בא הגשם והרג לי את הפלפלים סופית, ועכשיו היא נראית כך:

(לא רע, בהתחשב בעובדה שזו כבר לא אדנית תבלינים אלא עשבים שוטים)

די עם החרוזים!

ויום אחד, הלכנו למשתלה וקנינו פרחים.

אז עוד לא היה לי שולחן בכלל, זוכרים?

אחר כך ג'ו התקין לי מדף מעל הדלת, ובזכות זווית הרמונית עם השמש הם גדלו לתפארת.

והגשם כל כך הרג אותם, שאפילו לא טרחתי לצלם. בקושי נשארו ענפים. זה ממש עצוב.

על הבטון שמתי עציצים שסחבתי מאמא שלי. רואים את השיח המגעיל שעושה צל? אויב רשע ואכזר!

בכל מקרה, הגשם הרג גם אותם.

ואחרון חביב, אנחנו נפרדים מסברס החתול, המושלם, המקסים, המנומס, הסמרטוט, הרב-שגל, המנמנם, המגרגר, המדבר, והמסטול.

.

אשר יחזור לזרועותי של רוני, וישכח את כל מה שהיה ביננו עוד חודשיים.

ניתן להשאיר מילות פרידה אישיות בתגובות.

תם הטקס.

מוקדש למוניקה, שלא רוצה לבוא אלי.

עמי ותמי, בעלי הבית המוזרים שלי, מרוקנים מזה זמן מה את המחסן שיש להם בחצר. בהתחשב בעובדה שכבר 20 שנה אפילו עכבר לא עבר שם מחשש שיפול עליו תנור הסקה מ-58 או כלי עבודה חלודים, אין זה פלא שפרוייקט הניקוי נמשך כבר שלושה חודשים.

אם כי אני חייבת לציין שבהחלט חל שיפור ניכר, בעיקר מאז שהם הזיזו את האקווריום הענקי ששכב בחצר ואת הדלת שעמדה ליד הכלוב של התוכים בתור אביזר דקורטיבי.

העניין הוא שכל פעם שאני חוזרת הביתה אחרי לילה אצל ג'ו, אני מוצאת בכניסה לחצר דברים כאלו:

או כאלו:

או כזה:

זה יותר מפחיד באור יום מאשר בלילה.

קצת חדשות המוקטעה:

כבר ציינתי שהגשם הרס לי את כל העציצים? לא, אז שיהיה ברור - הגשם הרס לי את כל העציצים!!!!

אבל אדנית התבלינים, לעומת זאת, מחזיקה מעמד יופי (חוץ מהפלפלים, שמסרבים להפשיר).

ויש עוד תקווה קלושה שייצא משהו מהאפונה הריחנית

הו, עוד יהיו הרבה תמונות מגניבות היום, ועוד מהעל-האש שהיה בשישי! היכונו היכונו