הבתים:

עובדה ידועה היא שבאמסטרדם כל בית ברחוב שונה מזה שאחריו. עובדה פחות ידועה היא שכולם עקומים, או לפחות רובם. בכל רחוב יש לפחות בית אחד שנוטה קדימה בצורה מסוכנת ועוד אחד סתם אלכסוני. לא מדובר בקריסה של היסודות, הם פשוט בנו אותם עקום, כדי שיהיה יותר קל להעמיס חפצים דרך החלון. זאת אומרת - הבתים כל כך צרים (כי הארנונה נקבעת על פי הרוחב) שאין מצב להעביר שידה או חלילה מיטה בדרך הטבעית, ולכן יש להם מוט כזה למעלה עם גלגלת וזה הופך את כל העסק לכמעט הגיוני.

חוץ מזה, יש להם גמלונים. גמלון זה הלמעלה של הגג, ובכל בית הוא בנוי בצורה אחרת, כדי שבזמנו, לפני שהיו מספרים על הבתים, יוכלו התושבים לזהות את הבית המבוקש על פי הגמלון. ועד עצם היום הזה הם הולכים לאיבוד ברחובות ומקטרים שכל הבתים נראים אותו הדבר.

לא זוכרת איפה צילמתי

הקאלברסטראאכט, אחד מהמדרחובים הידועים (השני זה הלאיידסטראאכט)

טיפוח נוסח הולנד

בית סירה! כי זה מגניב!

בדיוק כשתהיתי לעצמי מה זה כל הסינים האלו והאם הגענו לצ'יינה טאון, עברנו ליד מקדש והסינית שלידנו עצרה להתפלל ולקוד באמצע הרחוב. אתם יכולים לראות את המקדש שמה בצד. הגיוני מאוד.

שופינג

הנוסע להולנד חייב לחזור הביתה עם מספר פריטים בסיסים, אחרת הוא לא שווה כלום וכולם שונאים אותו. יש לקנות מספר גרביים דביליות, מאפרות מכוערות עם עלה מריחואנה, נעלי בית בצורת כפכף מסורתי וטרנינג כתום שכתוב עליו HOLLAND ועולה 35 יורו. אני לא קניתי אף אחד מאלו, כי כולם על הזין שלי.  זה נורא מעייף לקנות מתנות לכולם, ועוד כשהשטות הכי קטנה ובלתי משמעותית עולה 5 יורו, שזה כמעט 30 שקל. לכן את מלאכת הקניות לחברים עשיתי בבלוקר (BLOKKER). בלוקר זו חנות כל-בו בינונית שאפשר למצוא בה מזכרות בזול. כדורי שלג, נעלי עץ, פסלי חרסינה ועוד שטויות. שם רכשתי לרוני ובחל"ה כוסות מטופשות עם חזיר ופיל, ואותו דבר גם לעצמי, כדור שלג לעצמי, מחזיק מפתחות נעים לעצמי, וקופסת פח עם סוכריות מגעילות לטושה, כי היא רצתה קופסא בהיסטריה וזה מה שהיא תקבל.

כמובן שכשהגעתי הביתה גיליתי שהכדור שלג נשבר והרטיב את המחזיק מפתחות ואת התמונות היפות שרכשתי בשוק אומנות אבל זה כבר סיפור אחר.

אמצעי עישון דבילים לסטלנים מצויים אפשר לקנות בשוק הפשפשים. יש שם, תודה לאל, דוכנים מכל הסוגים והמחירים מעט יותר זולים מבעיר. לא קנינו חולצות טריקו מטופשות כי עם כל הכבוד, 70 שקל לחולצה מטופשת זה יותר מידי. אבל כן קניתי שם אהיל יפה בסגנון תאלנדי מאיזו שבדית, וקטורות חמודות עם פילים בסגנון תאילנדי מאיזה פאקיסטני. בנוסף, רכשתי שם ערכה לסטלן בשביל נעה, עם פייפ קטנה, ניירות גלגול, פילטרים, מחזיק ג'וינטים (מבחנה כזו) ומצית. אני אישית לא צריכה כזה כי אני לא מעשנת בפייפים, אבל ג'ו מצא לי מצית מטופשת בצורת חזיר (האש יוצאת לו מהאף) ואת מחזיקי הג'וינטים שלי לקחתי מקופישופים נבחרים. טושה גם רצתה, כמובן, אבל היא כבר קיבלה קופסא. אני מאוד קשוחה בנושא הזה.

אגב, היה לי קטע קטעי ביותר בשוק הפשפשים - בעוד ג'ו סוקר דוכן של מעילי עור (אפשר למצוא שם יחסית בזול, אבל לא היה לו מזל) אומר לי המוכר ההולנדי המסוקס - את כבר היית פה, לא? אמרתי לו - כן, לפני יומיים (קצת התאהבנו בשוק הזה) אמר לי - לא, לא, לפני המון זמן, שנתיים בערך. שתקתי בהלם, ואז אמרתי לו - למה אתה זוכר את זה בכלל? אפילו לא קניתי אצלך! ואז נשארנו לקשקש איתו קצת והוא סיפר שיש לו זיכרון מצויין לפרצופים, אבל הוא גרוע מאוד במספרי טלפון. מזל סרטן, נו. זה היה מוזר מאוד. מייד הלכנו לאכול פאטאט (ע"ע) ולהירגע מכל הסיפור.

הכניסה לשוק הפשפשים

ג'ו מסווה את עצמו באיזור הכובעים המטופשים

בובות על עץ. פשוט עם של מפגרים.

אז סיכמנו - שוק הפשפשים ובלוקר למזכרות. אם יש לכם המון כסף ואתם לא יודעים מה לעשות איתו, לכו לבאינקוף, האמא של הקניונים. הסתובבנו שם שעה ארוכה (עד שמצאנו את השירותים) ואחר כך עוד קצת כדי לאונן באיזור עיצוב הבית והקוסמטיקה. ההולנדים, יש להם סטייל, לא תמצאו שם דיילות קוסמטיקה זקנות, מזוקנות, ומצוייצות. כל אחת נראית שם מיליון דולר, וההומואים אפילו עוד יותר טוב. אח הבאינקוף, כפרה עליו, בסוף מצאתי שם כפפות כתומות באגף המבצעים. שני אירו. וגם חזיר קטן ומאוד חמוד, כי אני מפגרת.

ה-ב-א-י-נ-ק-ו-ף (משתחווה)

חלון ראווה בבאינקוף

היינו גם בשוק האלברט-קאופ ובעוד שוק בשכונת היורדן שהפרסער של מיס ווגאל המליץ לנו עליו. באלברט היה בעיקר אוכל וגרביים, וביורדן בעיקר אוכל ופיצ'פקייס יד שניה. זה נחמד להסתובב שם ולחוות, אבל אני בספק אם תמצאו מה לקנות.

האלברטס קאופ: 

גושי שוקולד

בולבולים משוקולד (ויש גם ציצים, תחתים וערוות)

גבינות, כי אי אפשר בלי.

וגרביים לא חסר

דגים אומללים

סמים:

הסמים שם, כידוע, זה משהו משהו. אני אישית לא חשקתי בלהתהפך שם לגמרי, לכן עישנתי חשיש קל ועדין שרק עשה אותי מטומטמת, והייתי צריכה להסביר לג'ו שאני לא מסטולה-מסטולה, רק קצת מסטולה, זה ג'וינט אכזרי, אבל לא קטלני, חשיש חזק, אבל לא הורג, מפיל אבל לא הופך. בקיצור, היה לי הקתף אמביוולנטיות קל, וג'ו לא הבין כלום, כי גם הוא היה מסטול לגמרי. השתדלתי לעשן שם כמה שאכטות כל פעם, וטוב שכך, כי ביום בו גמרנו בוונדלפארק (ע"ע) ג'וינט שלם (אני) וספייס קוקי מגעילה ודביקה (הוא) הגענו לחדר בהליכה סינית, דיברנו על הידיים ונרדמנו בלי להתקלח למשך 12 שעות. היה כיף. עשה לי טאבולה ראסה הג'וינט הזה. בקיצור, יש להיזהר. 

וכמו כן אבקשכם להבין שסתם לשבת בקופישופ זה די פאסה. יותר מהכול רצוי להתחרדן (ע"ע) עם ג'וינט בפארק או בכיכר הדאם או מול איזו תעלה. אם כבר קופי שופ, אז מומלץ להיכנס לקופי שופ לא תיירותי, משהו שנראה חום ומדובלל מבחוץ, ולהעביר שם את הבילוי הלילי. המלצת השבוע - הרוקינס, ולא שיש לי מושג איפה זה בדיוק.

(זה צולם בבוש דוקטור, אבל לא המקורי, אלא סניף אחר במרכז העיר)

אוכל:

אין שם מה לאכול, אלא אם כן אתם חסידים של ג'אנק פוד. אנחנו טחנו שם כמו משוגעים. בבוקר ארוחת בוקר, אחרי שעתיים פאטאט (צ'יפס) בקופסת פלסטיק עם קטשופ בצד, אחרי שעתיים פאנקאקוקן (פאנקייק) קטנים בקופסת פלסטיק קטנה עם מגוון תוספות, אחרי שעתיים סנאק - האמבורגר קטן, ואחרי שעתיים - ארוחת ערב. הארוחה הכי טובה היתה בבית קפה חום (כינוי לפאבים של פעם) קטן ושקט מתחת לאדמה ברחוב צדדי, שם אכלתי בניחותה מרק עגבניות צעיר ומישמש של פטריות ובצל מטוגנים עם בייקון. יש להניח שהשמנו, אבל זה לא מדוייק, כי את כל הפחמימות האלו הורדנו בהליכה ודיווש (זה גם מסביר את הרעב התכוף).

חוץ מזה קנינו מידי פעם גבינות מגעילות עם עשבים שוטים בפנים (הבאנו שני קילו מזכרת הביתה) וגם רכשנו בסופרמרקט הקרוב נקניקים מגעילים, לחם מוזר, וממרח מלון בטעם עוף, שאין להחריב עליו את הדיבור. הבירות לעומת זאת, היו חמודות לגמרי. במיוחד התלהבתי מהפאלם והגרולש למון, ואפילו, מה אתם יודעים, הצלחתי לשתות היינקן. בארץ יש לזה טעם של שתינה, אבל שם זה פשוט - יותר טרי.

שונות:

פחחחאטראאכט

אחרי שהסבירו לנו פעמיים איך להגיע לפרינססטראאכט דרך הריחלסטראאכט בצומת היורדנסטראאכט צנטרום, היינו צריכים להתאפק מאוד מלשאול את העוברים ושבים איך להגיע למרחרחסטראכט, החטורטרטסטראככט או המיצסחוטפליין בכל פעם שהיינו צריכים פיפיגראכט.

תחבורה:

טראמים - אם תיראו מספיק אבודים, הנהג יקח אתכם חינם הכי קרוב למקום אליו אתם צריכים להגיע, ואף ינפק הסברים היסטורים (ע"ע נחמדים).  אופניים זה כלי מסוכן אם לא שולטים בו באופן מלא, ובכל מקרה יש לנהוג בנימוס ולא להפריע לתושבי העיר שעוקפים אותך מכל הכיוונים. לא מומלץ לנסוע עם האופניים על פסי הטארם כי אז נופלים.

חציית כבישים: בירוק עוברים, באדום עוברים, אם אין רמזור - גם עוברים. לאף אחד אין זכות קדימה אבל בניגוד למכוניות וטראמים - רוכבי האופניים לא עוצרים.

הם דפוקים:

יש להם תחביב כזה להצטלם בפאבים. בשביל זה יש להם פאקיסטנים קטנים שמסתובבים בפאבים עם מצלמת פולורואיד ומרוויחים את לחמם בצורה מניחה את הדעת.

תחילת התור לבית של אנה פרנק (זה ממשיך עוד 200 מטר מעבר לפינה)

מה יש לכם לחפש שם? היא כבר מתה! איננה! צאו מזה! יפנים מפגרים!

ניסיון עלוב לצלם את הנוף מבית קפה ביורדן בשעת התחרדנות (ע"ע) צהריים עם בירצ'ה (ע"ע)       

זה פשוט הצחיק אותי:

טוב, לא תאמינו, אבל כמדומני שזהו.

שלומות!

ובכן, עלי לקצר, משום שיש לי הרבה תמונות. רובן, כידוע, גרועות, אבל לא סתם גרועות "כי השמש היתה כל הזמן בזווית הלא נכונה" (תירוץ מתבקש) אלא בגלל שהן ממורמרות ובדיכאון. הן ממורמרות ובדיכאון, בגלל ששירה המפגרת פירמטה את הכרטיס זיכרון של המצלמה אחרי יומיים באמסטרדם, ועוד באמצע שוק הפרחים. מפגרת מפגרת מפגרת.

כמעט התחלתי לבכות באותו רגע, אבל לא רציתי לעשות לג'ו סצנות באמצע הרחוב. אז לפני שאני מתחילה רשמית בפוסט, אבקש רגע של דומיה לזכר התמונה של הילדה עם היונים, התמונות של הגבינות והתמונה של הטוליפים באדנית עם השתקפות של שמיים בחלון. יימח שמי.

ההלם הראשוני

הדבר הראשון ששמנו לב אליו, זה שההולנדים כל כך נחמדים, שזה פשוט בלתי נתפס. הם לא מסתפקים רק בלענות לך, אלא עושים את זה בחיוך ומסיימים בהלצה. הם כל כך נחמדים, שזה כבר נהיה אובססיבי. בפאב אחד שתי מלצריות כמעט טיפסו אחת על השניה מרוב התלהבות רק כדי להסביר לנו איפה נמצא בית הפאנקייק הקרוב. בחנות מזכרות המוכר שירטט לנו מפה מפורטת של העיר, רק כדי להכניס קצת נוף להסברים שלו כיצד ללכת ישר עד סוף הרחוב. במלון, כששאלנו איפה אפשר לקנות קופי טו גו, שלחו אותנו למטבח לשימוש חופשי במכונת קפה.  הם כל כך נחמדים, שהשמש שם שוקעת רק בעשר בלילה ועד אז זה מרגיש כמו ארבע בצהריים לנצח. והם כל כך נחמדים, שכבר ענינו להם ב"גועל נפש" מרוב שנמאס לנו להגיד תודה רבה.

ההלם המשני

אלו המדרגות לחדר במלון.

ככה זה נראה מלמטה.

ואם אתם מתקשים להבין בגלל התמונה הגרועה, אז מדובר בגרם המדרגות הכי תלול בעולם, אותו היינו צריכים לעלות עם מזוודות, לעלות בסיומו של יום הליכות ארוך, ולעלות כשאנחנו חצי שיכורים לגמרי וחצי מסטולים לגמרי.

ואז, צריך גם לרדת.

וכמובן, ישנם האופניים.

ההולנדים נוסעים באופניים באותה מיומנות שבה הישראלים עוקפים בתור. הם עושים את זה בנון-שאלנטיות לגמרי תוך כדי שהם מסיעים ילד אחד צהוב מקדימה, ילדה אחת צהובה במצב בהייה מאחורה, תינוק צהוב במנשא על הבטן, שקיות משני צדדי הכידון, ודיבור שוטף בסלולרי. בזמן שישבנו באיזה בית קפה, התחרדנו (ע"ע) ושתינו בירצ'ה (ע"ע), ספרנו בחורה אחת נוסעת עם כלוב ציפורים, אחת עם אלף שקיות, אין ספור קשקשנים סלולרים, מספר רוכבים פסטורלים עם פרחים בסל, ואחד עם טרמפולינה.

עקב טרגדית התמונות, יש לי רק תמונה אחת של אופניים מקושטות, וזה עוד בקטנה. בכל העיר מפוזרים אופניים בצבעי פסטל, בלוק מנומר, סבנטיז, מקושטים בפרחים בובות ומנורות וכולי וכולי.

אמצעי בילוי:

בגדול, מה שעשינו שם במשך חמישה ימים, זה בעיקר להסתובב. הסתובבנו בשווקים, בחנויות, בפארקים, בסטראכטים, בפליינים, בצ'יינה טאון, בחלונות האדומים, בין התעלות, בשיט, באופניים ובטארמים. הלכנו לאיבוד ללא הפסקה, התנפחו לנו הרגליים ללא היכר ונשבר לנו התחת מהאופניים, אבל זה היה שווה את זה.

בכיכר הליידספליין יש כמעט כל שעה עגולה הופעה ספונטנית של מישהו. היו שם כמה ילדים שעשו ברייקדאנסינג מקצועי, נגני גיטרה למינהם ואחד עם קליסלופון, איטלקי קטן שעשה להטוטים עם כדורגל על עמוד חשמל (וכמובן שברגע שהוצאתי את המצלמה הוא ירד מהעמוד) ואירי נחמד ששילב סטנד אפ בג'אנגלינג של אופניים ומסור (פועל).

עם אופניים

עם מסור (וסכין ותפוח)

הרחבה מול ארמון המלכה היא יותר אמצעי בילוי למשפחות עם צאצאים, יש שם פסלי אדם מכל מיני סוגים שאפשר להצטלם איתם תמורת כמה יורו, נשים בתלבושות מסורתיות עם סל פרחים שאפשר להצטלם איתן תמורת כמה יורו, ותאטרון בובות נודד לדוברי הולנדית שוטפת. אחרי שסיימתם לצלם את הילדים עם כל האטרקציות הנ"ל, אפשר לשים אותם בתוך היונים או לזרוק אותם במאדאם טוסו, ואז ללכת לעשות קניות בקאלברסטארכט.

בעיקרון, בשביל ההולנדים, כל דבר קטן שקורה הוא סיבה למסיבה. רגע מרגש נרשם כשמול הבית קפה בו ישבנו גררו רכב, ועשרות תושבים וכמה תיירים עצרו נשימתם והסתכלו. בשבילם זו היתה אטראקציה היסטורית, בשבילנו זה היה מוזר מאוד- הפקח צילם את המכונית (במצלמה דיגיטלית) ואז פרץ את החלון (!!!) הוריד את ההאנדברקס וגילגל את הרכב לעבר הגרר. התעצבנתי, אם מישהו היה פורץ לי לרכב הייתי מקרקרפת לו את הצורה, חוק או לא חוק. מצד שני, אין לי בכלל רכב. מצד שלישי, אני גם לא אירופאית. אז מה אכפת לי בכלל.

רגש מרגש שני נרשם בספרי ההיסטוריה בזכותי, תאמינו או לא, כשבאמצע אחד הרחובות המרכזים התחלקתי עם האופניים עם פאסי הטראם והתחנגשתי לכמה שניות עם המדרכה, אך באלגנטיות אלק. אחרי שהתברר כי אני שלמה ומלבד מעט מי ג'יפה על מכנסי לא קרה דבר, ג'ו סיפר לי שמאוד הלהבתי אותם, וכולם כפה אחד פרצו ב"הווו" סימפטי ונוגע ללב. חייכתי לכול מי שעצר להסתכל בנימוס ואני יכולה להישבע שחלקם גם מחאו לי כפיים. מפגרים, בחיי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהם רואים מישהי אשכרה נופלת מהאופניים (ע"ע).

איטס בירצ'ה טיים

בין לבין, התחרדנו בסגנון ההולנדי, הווה אומר - miet harjden, או משהו בדומה. ההולנדים (כך הסבירה לנו מיס ווגאל) מנצלים כל קרן שמש זמנית כדי לצאת החוצה, לתפוס פינה ולהשתזף בה תוך כדי שתיית בירצ'ה (בירה קטנה) ונישנוש ג'וינט. הם יושבים על מדרכות, ספסלים, מדרגות וחלונות ופוצחים בקישקושי הא ודה עם אנשי השכונה. ביום שבת היה חם במיוחד, לכן נסענו לנו עם האופניים לוונדל פארק והתחרדנו פארקדן על הדשא מול האגם. המקום היה מפוצץ באנשים, חלקם באו מוכנים מהבית עם סלי פיקניק, חלקם נראו כאילו הם סתם עברו במקום ועצרו לנמנם על הדשא. בעיקרון, מסיבה כלשהיא אסור למכור בירות בפארק בצורה מסודרת, אבל בשביל זה המציאו את אנשי הבירצ'ה. בצד אחד של השביל עמדה בחורה עם חצאית וקישקשה עם כושי אחד על טבק לסיגריות, תוך כדי שהיא משתעלת מידי פעם לכיוון העוברים והשבים "בירצ'ה, ביר טיים". דווקא לא הלך לה כל כך, היו לה שני לקוחות, ואחד מהם היה מוכר בירצ'ה בעצמו, שחשב שהיא רוצה לקנות ממנו. בצד השני של השביל, עמדה חבורת כושים גדולה ורעשנית והכריזה בירצ'ה טיים בקולי קולות. לא שמתי לב שקנו מהם משהו, אבל הפח לידם היה מלא בחביות והם היו שיכורים לגמרי, אז כנראה שהם לא יצאו לגמרי בהפסד.

בירצ'ה טיים בוולנדפארק

חבורת בני נוער שכל אחד מהם יותר יפה מהשני מתאמנים בריקודים לאטינים.

בירצ'ה טיים על התעלה

אם תנופפו להולנדי לשלום מתוך סירה, הוא ינופף לכם בחזרה. דבילים, בחיי.

נדבקנו בחיידק הבירצ'ה בצורה קשה מאוד, וכל מאה מטר עצרנו לחפש בית קפה שימשי רק כדי להזמין בירצ'ה בגאווה ולהרגיש אירופאים. ועכשיו תגידו לי - האין זו אומה ת'ורמן? כי אם זאת היא, אז ישבנו לידה ושתינו בירצ'ה! והיא אפילו ביקשה ממני כסא.

בפרק הבא: כמה דגשים לגבי אמצעי תחבורה, עישון סמים, היכן למצוא כובעים מטופשים ולמה הבתים בהולנד עקומים.

בשבוע הבא, ביום חמישי, כשאתם תחטפו פטישים על הראש, קצף בעיניים ושיפודים במעיים - אנחנו נהיה באמסטרדם, ולא נתגעגע לרגע. לכבוד האירוע המרגש, אני מביאה כאן את פוסט אמסטרדם הגדול שכבר פרסמתי בעבר, אבל לאף אחד לא היה אכפת, אז ננסה שוב. הפעם לא תהיה לכם ברירה, כי ביומיים הקרובים אני אהיה עסוקה מאוד ולא יהיה לי זמן לכתוב בכלל.

אמסטרדם 2002 התחילה כשפיטרו אותי מהמשרד פרסום והסתיימה כשהחבר'ה התקשרו לבשר לי שהדירה שהיינו אמורים להיכנס אליה התפנתה, וחוץ מזה שיש מסיבה בים חבל"ז וכדאי לי לבוא, כי שומרים לי אקסטא, אבל זה כבר סיפור אחר וכבר סיפרתי אותו פעם.

פחות משעתיים אחרי שנחתתי כבר הייתי מסטולה לגמרי באיזה קופישופ שנועד, לפי דעתי, לתיירים בלבד. איך הגעתי אליו אני לא זוכרת, אני משערת שפשוט הלכתי לאיבוד. למען האמת, לאורך כל השהות שלי באמסטרדם הלכתי לאיבוד. למדתי להכיר את העיר דרך הרגליים, לא עליתי על טראמים כי פחדתי להסתבך עם שיטת הכירטוס המטורללת שלהם. המפה שהיתה לי בתיק לא עזרה לי אפילו פעם אחת, פשוט בגלל שאני לא יודעת לקרוא מפות. בעצם הפעם היחידה שניסיתי להיעזר בה היתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי אבודה לגמרי ועם שלפוחיות ברגליים. ישבתי על מדרגות של איזה בית וניסיתי להבין מאיזה צד מסתכלים. בסוף התברר שהייתי מאה מטר מהמלון. רצתי לזרוק את המפה לכל הרוחות, אבל השארתי, שיהיה למזכרת.

היום השני.

בלילה הראשון לא יצאתי מהמלון, כי הצליחו להפחיד אותי מאנסים ושאר משוטטים. בבוקר למחרת עשיתי לעצמי אינטרווז'ן חריף בזמן שחיפשתי איזה שוק שביקרתי בו ב-97. לא הגיוני ששבוע שלם (ואולי יותר אם יבוא לי) אני אלך לישון בעשר בערב מסטולה מהתחת. בשביל מה באתי לאמסטרדם אם לא להנות? אז מה אם אני פחדנית, פחדנית תהיי בפתח תקווה, כאן אף אחד לא יודע מי את ומה את וגם לא צריך לדעת. בעוד אני מעודדת את נפשי המעורערת, עברו לידי שני בחורים הולנדים טיפוסים. אחד מהם הביט בי מהצד, ואז קלטתי אותו אומר לשני משהו בסגנון "תראו תראו מה יש לנו פה". לפני שהחלטתי אם להיבהל או להסמיק, שלחתי אליו חיוך חד משמעי, ועצרנו לפטפט.

פט פט פט, והופ קבענו להיפגש בערב ליד הקופישופ בצד השני של הכביש. מרוב שמחה ואושר שכחתי איך קוראים לו דקה אחרי שנפרדנו לשלום. אבל מה זה משנה בכלל, העיקר שיש לי דייט להערב. נזדיין אצלי במלון ואחר כך אבקש ממנו להתחפף. רשמתי לעצמי על היד לזכור להחביא את הכסף ושאר מסמכים חשובים, כדי שלא יהיו פאדיחות, והלכתי לעשן משהו במקום שלימים הפך לקופישופ הקבוע שלי - הבוש-דוקטור .

אחרי הבושדוקטור המשכתי להיאבד ברחובות להנאתי. אחד הצמתים היה עמוס באנשים שעמדו מסביב על המדרכות וצפו במשהו, עברתי אותם מטושטשת, ואז חזרתי על עקבי, לבדוק על מה ההמולה.

באמצע הרחוב, על הכביש, עמד פנטומימאי. לבוש שחורים, פנים מאופרות, כל הבבל"ת הזה. כשהצטרפתי למעגל הוא בדיוק רדף אחרי ילד אחד שנסע על אופניים, פתח לו תוך כדי ריצה את התיק והוציא משם כדורסל. היינו ברצפה מרוב צחוק. הילד עשה סיבוב עם האופניים וחזר לבקש את הכדור. הוא היה אולי בן חמש עשרה או משהו. הפנטומימאי תיקשר איתו בשריקות (היתה לו משרוקית בפה) והילד שיתף איתו פעולה והסביר לו בשריקות שהוא עוד יחטוף מכות. הכדור הוחזר. אחר כך עברה ברחוב יפנית מבולבלת, והפנטומימאי רץ אליה בזרועות פתוחות - מאמא! מאמא! ההיא נחרדה והתחילה לברוח. בשלב מסויים עבר ברחוב טראם, ואחרי שהפנטומימאי הציק לכמה אנשים שירדו או ניסו לעלות, הוא עבר לקדמת הטראם, והתחיל לעשות כאילו הוא מושך אותו בחבל. הנהג שיתף פעולה, ונסע בקצב הליכה. מיותר לציין שנקרעתי מצחוק שמה בין כולם, הוא נתן שם הופעה מדהימה, ומה שהדהים אותי בנוסף היה לראות אנשים משתפים איתו פעולה. וכמה קהל היה שם! אולי 150 אנשים, ככה באמצע הרחוב, אני לא מגזימה. בחיים אני לא אשכח אותו, ואם אני אזכר בעוד קטעים אני אוסיף.

את המשך היום אני לא כל כך זוכרת. רק שראיתי שוק תמונות באיזה מקום, והן היו יפייפיות אבל נורא יקרות. כבר הגעתי עד לבית של אנה פרנק, והייתי בטוחה שאני קרובה לשוק ההוא שחיפשתי, אבל לא מצאתי אותו. התבאסתי קצת, אבל כן מצאתי מוזיאון חתולים, ונתקעתי שם לשעתיים בערך, מסטולית לגמרי עמדתי מול תמונות של חתולים ונקרעתי מצחוק. אחר כך קניתי בסופרפארם קטן כל מיני פינוקים, וחזרתי למלון.

מה שכן, חוץ מנקניקיה שקניתי ביום הראשון, אני לא זוכרת שאכלתי שם בכלל. כמה מוזר.

זה השוק שחיפשתי, יכול להיות שקוראים לו האלברסטראט או משהו. הוא נקרא גם השוק של היהודים.

אנה פרנק: שניה, דופקים בדלת

אז חזרתי למלון, עישנתי (עוד) ג'וינט ארוך ומפנק, עשיתי מקלחת ארוכה ומפנקת, ומרחתי על עצמי כל מיני מסיכות מפנקות שקניתי, ואגב, רק השנה הן הגיעו לארץ, בטח יצא לכם לראות את השקיות האלו בסופרפארם, עם מסיכת מלפפונים לפני ודבש לשיער. אז תדעו לכם שהג'ל המרגיע מנטה-אבטיח לרגליים הוא שוס לא נורמלי.

ואז בחרתי לעצמי את הבגדים הכי יפים ולא מקומטים שהבאתי איתי, ויצאתי לכיוון הדייט. האמת היא, שפחדתי מוות להסתובב ברחוב לבד, ולכן עשיתי את עצמי הולכת עם קבוצה של אירים ויקינגים, עד שהם התחילו לשיר והייתי צריכה להתמודד עם המצב.

על הדייט עצמו והמשכו המפתיע, וגם - איך כמעט הזדיינתי עם וודי הארלסון - בפרק הבא.