אני הולכת לי בתל אביב לתומי, ראשי מלא במחשבות זוועה על מערכת היחסים המתפוררת שלנו ועל כמה שחם ודביק ואם עיגולי הזיעה תחת בית שחי כבר עברו את גבול הטעם הטוב, ואולי כדי שאעצור לשתות את הקפה הקר שלי בגן מאיר, שם יש צל וכלבים, כאשר לפתע מצאתי את עצמי מול שני מאבטחים חסונים ולבושים חלקית, שחסמו את דרכי לתוך הגן. הרמתי את ראשי מגופם החסון רק כדי להיתקל בשלט ענק המודיע "שוק הפרחים של תל אביב". אמרתי וואלה, עוד לא התאוששתי מהביקור בהולנד, וכבר אני מקבלת תזכורת.

שוק הפרחים של אמסטדם הוא לא יותר מעשרים דוכנים לאורך חצי תעלה,  מוכרים בו הרבה יותר מידי טוליפים מכל הסוגים ( זאת אומרת - מעץ, ממשי, מפלסטיק, וגם אמיתים) וגם כל מיני צמחים אקזוטים כמו במבוק המזל וקקטושים בתוך בקבוקי זכוכית. בשוק הפרחים של ת"א, לעומת זאת, הקימו חמישים דוכנים וכמעט כולם מוכרים שני זרים בחמש עשרה שקל, מלבד אלו שמוכרים סנדלי עור הום מייד וצמידי חרוזים. 

החלק הנחמד באמת הוא, שהיו גם הופעות, שתי להקות - אחת ג'זית והשניה ראפרית-מתלוננת, הנעימו את זמנן של המבקרים מאיזור הפרחים עד איזור מכירת הבירה, ומאחורי, כך שמתי לב, היו גם דוכני הפעלות לילדים. על הדשא ישבו כמה משפחות עם כלבים, וזה היה נחמד, כי זה הזכיר לי את ההתחרדנות בוונדלפארק, רק בלי האירופאים הכוסונים.

אבל למה להתלונן הרבה - במקום זה קבלו תמונות: 

קנו פרחיייים קנו

להקת הג'ז המוכשרת והכיפית מאוד

והקהל המרקד מסביב

להקה

מרקד

ללהקת הראפרים המתלוננים, משום מה, לא היו הרבה מעריצים

או לפחות לאנשים מסויימים.

ניגררתי היום בשלושה אוטובוסים, ששנים מהם היו לא נכונים, לתוככי גבעתיים. למה? מפגש מעריצים של טלנובלה (ע"ר), זה למה. זה לא מה שאתם חושבים - אומנם אני מעריצה דגולה של הטלב"מ, עוד מהסצנה ההיא של מאור כהן מכין קססה כשכל הביצים שלו בחוץ, אבל לא הגעתי לשם כדי לאסוף חתימות, אלא כדי לצלם. שלחו אותי, אז הלכתי. הגעתי באיחור אופנתי של שעה, עם יבלול בבוהן ופריחה בקרסול (עקב מפגש לא צפוי עם אבן ושיח) ומייד פניתי לצלם את כל הסובבים. בטח נראתי שם מגוחכת להחריד עם המצלמה הקטנה שלי, כשכולם שם יב"ז ורז מאירמן ומצלמות בקוטר 33 מ"ג אור וואט אבר, אבל אני את העבודה שלי עשיתי, וחסל. לא לפני שאיך קוראים לו, זה שעושה את בני, נשבע לי שהג'וינטים שהם מעשנים בסדרה זה לא אמיתי. כן בטח. כאילו שלא שמתי לב שהוא נורא חיוור במציאות.

בכולאופן, יב"ז ושכטר היו מאוד מודעים לעצמם, וכל השאר טיפה משועממים. המעריצים עצמם היו רועשים וצרחנים, פלאשים הבזיקו בכל מקום, וכל מה שהיה חסר שם זה גמדה בלבוש מנומר שתסתובב בין רגלי השחקנים ההמומים ותנסה להצטלם איתם. אה, סליחה, בעצם - כזו בדיוק היתה שם. טוב, שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי בזמן האחרון. צילמתי כמו משוגעת, דרכתי לרון שחר על הרגל, והסתלקתי מייד לפני שיסקלו אותי.

האנקדוטה היומית: רון שחר התחיל פעם עם חברה שלי שהשתזפה בים טופלס. זה מה שנקרא - הוא מסוג הטיפוסים האלו שמתחילים עם בנות שמשתזפות טופלס.

ואז חזרתי הביתה במצב רוח בינוני ומטה עקב עייפות, רעב, ועצבות על היותי נובודי בעסקי השואוביז, וברגע שירדתי מהאוטובוס, התחיל לרדת עלי גשם. מדוע גשם? אני שואלת את עצמי, אנחנו בקיץ, לא? זה מאוד לא מנומס, במיוחד כשאני כולי גופיה וסנדלים ותו לו. אבל זה בסדר, הגשם הפסיק בשלב מסויים, זאת אומרת - ברגע שהגעתי הביתה. מפתיע או לא מפתיע? מפתיע, כל פעם מחדש.

ובאוטובוס שוחחתי קלות עם אביגיל על הא ודה, אז היא ציינה שיצא לה לראות את רותם בטלוויזיה. אנחנו מכירות את רותם עוד מאז שנת 1996 הזכורה לטוב. זה הלך ככה - רותם נדלק קצת על נעה שבדיוק נסעה לדרום לחופשת הפסח, ואני הלכתי אליו להביא לו את איזה פתק ממנה או משהו כזה, ואז התחלנו לדבר, ונהיינו ידידים טובים מאוד, והוא לא יצא עם נעה יותר, כי בכלל הסתבר לו שהוא הומו. ובערך אז נעה התחילה להיתפס על ג'ו, והיתה את התקרית ההיא שלא זכורה לטוב והם נהיו חברים. בנתיים אני שידכתי לרותם את שיקו, והיכרתי לו את אביגיל. שנים אחרי זה, שיקו נשאר בקשר עם רותם, אבל לא צפוף מידי. אביגיל נשארה בקשר עם רותם, עד שנמאס לה, ג'ו ונעה התרחקו ונפגשו שוב כעבור שנים מספר, ואז אני הגעתי, וכל השאר ידוע.

בקיצור, הייתי חייבת להתקשר אליו ולשמוע מה קורה וזה. אז התקשרתי, והיה נורא מצחיק. אמרתי לו - זו אני! אמר לי - אני לא מאמין! את כותבת בנענע במקרה? הודתי באשמה. אמר לי - אני לא מאמין! הוא כותב ועורך בוואלה, אגב. טוב, סיפרתי לו בקצרה מה חדש ושדרך אגב, אני חברה של ג'ו. אמר לי - אני לא מאמין! אמרתי לו - קיבלתי את הטלפון שלך מאביגיל. אמר לי - אני לא מאמין! בקיצור, הוא לא האמין לי הרבה. אז קבענו להיפגש ביום שישי.

תמיד אהבתי אותו נורא. הוא הצחיק אותי תדיר ועזר לי לפתור תשבצים.

מה שבאמת מצחיק זה, שהשנה האחרונה עמדה בסימן קאמבק של אנשים שהכרתי בתיכון. שיקו התקאמבק לחיי לפני שנה בערך, ביום הולדת של רוי. ויקו התקאמבק לחיי זמן קצר אחרי, כשפגשתי אותו ביום. אביגיל התקאמבקה לחיי לפני שבועות מספר, ועכשיו רותם.

נחכה ונראה אם שנה הבאה יתקאמבקו לחיי אנשי חטיבת הביניים. אם כי רובם, לפי דעתי, סיימו את הקריירה שלהם בכיכר דיזינגוף, על הספסלים. נחכה ונראה, נחכה ונראה. נחכה. (ונראה)

נ.ב "השאלה היא לא אם קראת לי טוסיק - השאלה היא אם באתי" אמר לי פעם ג'ו באיזושהיא סיטואציה לא ברורה, ובהשאלה - השאלה היא לא אם שמתי תמונה שלי משתינה, השאלה היא אם עשיתם מזה ביג דיל. כאילו מה - אף פעם לא השתנתם? הפרוצדורה חדשה לכם? הרי הגברים משתינים בשורה, והבנות שומרות אחת לשניה, אז איפה האינטימיות? על מי אתם עובדים? אפילו חיטוט באף זו כבר פעולה יותר פולשנית משתינה. תהיו רגועים יותר, לא קרה כלום. תסתכלו קצת על שאר התמונות, היו שם כמה יפות.

הכול התחיל היום בצהריים כשאחד הבוסים שלי שלח לי מייל בזו הלשון:

" חלומות 1 להעביר צד ימין למטה כתבות וידיאו בסוף בלי חלומות 2" סוף תשדורת.

ישבתי שעה קלה וחשבתי, האם הוא מתכוון להעביר את חלומות 1 לצד ימין למטה, להעביר את חלומות 1 לכתבות וידיאו מצד ימין למטה, להעביר את חלומות 1 לסוף של כתבות וידיאו או פשוט להוריד את חלומות 2? זה מאוד מבלבל, אף פעם לא עשיתי פסיכומטרי, וכמו שאני מכירה את הדפוק הזה, שכותב בלי פסיקים ומנגב את האף עם השרוול, אז אין בכלל לינק לחלומות 1 במקום שהוא דיבר עליו.

אז החלטתי להתקשר למורה ליוגה ולהגיד לה שאני באה היום לשיעור בבית שלה במקום יום רביעי במרכז, יען אני צריכה להירגע וחוץ מזה ג'ו חוזר ביום רביעי ואנחנו זקוקים נואשות לזמן איכות.

המורה ליוגה גרה ברחוב הרב בלוי.

יפה.

הגיעה השעה, והתחלתי ללכת לכיוון הרב בלוי. אני יודעת איך זה עובד - מהבית הישן של טושה, ישר ישר ישר, עד שמגיעים לרחוב הרב בלוי. זה בתאוריה, כמובן. במציאות מה שקרה דווקא, זה שנתקעתי בלופ בין הרחובות חנקין וחבקין. עד שיצאתי מחנקין, עשיתי שתי פניות, שאלתי כל מיני אנשים, שהפנו אותי לכל מיני כיוונים, שדרך אגב היו מאוד רחוקים, ובסוף הגעתי לחבקין. היות ולא הייתי צריכה את חבקין, עשיתי איזו פניה, שאלתי כל מיני אנשים, שהפנו אותי לכל מיני כיוונים, ובסוף הגעתי שוב לחנקין.

וחוזר חלילי.

בסוף נמאס לי. הייתי כבר באיחור של 20 דקות ואחרי כל ההליכה הזו לא היה לי כוח ליוגה. שאלתי עוד איזה מישהו, סתם בשביל הקטע, והוא אמר "אהה, אני לא בטוח, אבל נדמה לי שזה פה שמאלה". אמרתי לו - טוב, לשם אני כבר לא חוזרת" אז התחלתי בדרכי הביתה, איכשהוא, לא יודעת לאן, לא יודעת דרך איפה, רק יודעת שבדרך עברתי שוב את חבקין, חנקין, וזרח ברנט עם חרב באבנט. ודרך אגב, אני בכלל גרה בצד השני של העיר, שיהיה ברור. לא יודעת. ארבעים דקות הסתובבתי בין ארבע רחובות ולא מצאתי את הרב בלוי, כשלהגיע משם הביתה לקח לי עשרים דקות. מבחינתי זה אומר רק דבר אחד - אין כזה דבר, רחוב הרב בלוי, ושלא יספרו לי סיפורים.

בדרך הביתה הייתי מאוד עצבנית וגם מזיעה ולכן התקשרתי לרוני לקטר. הזונה הקטנה היתה באמצע כוכב נולד, ואחרי שסיפרתי לה במרץ את כל עלילות חנקין וחבקין בעיר הגדולה, ואיך אני סחוטה ועייפה, היא אומרת לי "יופי יופי, אני שמחה שנרשמת ואת הולכת". תגידי לי, את הקשבת לי בכלל? שאלתי אותה, ואז היא שתקה, כי היא כנראה הבינה שעליתי עליה שהיא לא הקשיבה לי בכלל. נעלבתי מכאן ועד לחבקין. נעלבתי ממנה, מהמורה ליוגה, מהרב בלוי ומכל פתח תקווה הבוגדנית הזו.

בכלל, מה פתאום כוכב נולד ביום שני? כוכב נולד זה ביום שלישי! אני יודעת! שבוע שעבר זה היה ביום שלישי, וגם שבוע לפני זה, מסקנה, או שהיום לא יום שני, או שאין היום כוכב נולד. ואני יודעת שהיום יום שני, אז למה יש כוכב נולד???? אם הייתי יודעת שיש כוכב נולד, הייתי כבר הולכת ליוגה ביום רביעי וזהו.

עכשיו פרנציפ אני לא אראה כוכב נולד.