לפנ זמן מה שיתפתי אתכם בהרפתקאותי בדרך לרחוב הרב בלוי, יימח שמו. ובכן, שכחתי לספר ששבוע שעבר ישבנו עם מישהי שאני מכירה טוב למדי, וג'ו שאל אותה - איפה את גרה? אז היא אמרה "בהרב בלוי", כמובן, מה תגיד. בו במקום קפצתי עליה וחנקתי אותה למוות ובזה נגמר הסיפור.

והיום הלכתי לתיכון הישן להביא את התעודת בגרות שלי. אני לא באמת צריכה אותה, ובגלל זה בעצם לא לקחתי אותה עד היום, אבל בחודשים האחרונים נתקלתי לא פעם בצפרירה ואוליביה ושאר טינופת דמגוגית והן כל הזמן צועקות עלי לבוא לקחת. אז באתי, והיה סגור. אינאל.

ואז חזרתי הביתה וניקיתי לארנבת את הכלוב ובתמורה מגרד לי כל הגוף.

ואין לי שום דבר מעניין לספר אז קחו מלא תמונות שהצטברו לי בתיקיות.

צ'אנדיקה, החתולה היפה והחמודה והמעיכה של עמיחי.

אני קוראת לתמונה הזו: אתה רוצה משהו קטן עם הלאטה מסקיאטו שלך?

מיצג מהלך ברחוב שינקין. משהו בקשר לפינוי. ניסיתי לשאול אבל לא ענו לי.

עמיחי של צ'אנדיקה מהתמונה הראשונה

של מי הרגליים המגעילות האלו?

של נעה ודודו השחור, כמובן.



אני מבקשת בכל לשון של בקשה:

גם אני משתינה בדלת פתוחה

החתול שלי עקום ביסודו

הסלון של אמא שלי. נחשו מאיזה מוצא היא.

נראה לי שעברתי מזמן את גבול הטעם הטוב. אז ביי.

אומנם ביומיים האחרונים איבדתי את ההבנה המינימלית שהיתה לי לגבי מזג האוויר ("חם לי, תסגור את החלון נכנס גשם") אבל זה מה כיף ללכת לעבודה ולגלות את כל צמחי הילדות האהובים שחזרו לפרוח. כמו השרכים האלו, שאפשר ללקק לפרחים שלהם את הדבש, והסביונים-חרצניות-מרגניות, חמציצים כמובן, והפרחים הקטנים והמסריחים שאף אחד לא אוהב חוץ ממני, ולחם ערבי.

זה תמיד מזכיר לי איך כשהייתי קטנה הייתי בוחרת שיח בגינה, ומכינה מתחתיו בית לגמדים. מסדרת להם לחם ערבי על עלה קטן, בונה מקליפות ועצים שולחן ומיטות, ומוסיפה גם את הפירות של הפרחים המסריחים, בתור תפוחים. הייתי יכולה להתעסק עם זה שעות. אני בטוחה שחתולי החצר תמהים אך מודים לי עד היום.

הייתי יכולה לצלם יותר טוב, אבל העץ הארור היה פשוט גבוה.

(המצלמה הטובה, אם לא הבנתם)

יום שישי:

איש מוזר בדרך לשרימפסים

איש מוזר בחוף התופים

יאללה, הביתה.

ביום שבת בבוקר התעוררתי לצד גוויה מיוזעת. "אני לא מרגיש כל כך טוב" מלמל קול צרוד מתחת לשמיכות. דחפתי לו אצבע לפי הטבעת והיא חזרה משם עם 38.8 מעלות. בעעעעע! מייד רצתי והכנתי תה עם נענע ושפכתי לו על הראש ודחפתי לו נורופן ואקמול לנחיריים ופקדתי עליו להתלבש חם ולחזור לישון. כשהוא קם לשירותים צעקתי עליו בפולנית "למה בלי גרביים" והוא מרוב בלבול הלך לפתוח את הדלת לאמא שלי ולהפתעתו גילה שהיא לא שם. במהלך היום נמדדו 37.7 הסביר ו-38.4 הלא ברור. מידי שעה בדקתי שאין לו שטפי דם בכל הגוף והרגעתי אותו שרק ילדים קטנים חוטפים החיידק הטורף, יכול להיות שזו סתם דלקת ריאות. הכנתי לו ספגטי עם רוטב לפי המתכון שהוא אמר לי ומסתבר שיצא טעים. בין לבין הוא ישן ואני קראתי עיתונים. בלילה גם היה לו חום והוא רעד ובבוקר הייתי צריכה ללכת לעבודה ואני רק מקווה שהוא עדיין חי.