נפרדנו אתמול. אז אני מניחה שזהו.

וגלגלצ' הקדישו לי היום, על הבוקר, ספיישל פרידה - שינייד אוקונר עם "נוטינג קומפרס", אפרת גוש עם רגע עם עצמי, והשיר המטופש הזה - lonley, im so lonley. באמת תודה רבה.

אין לי הרבה מה להגיד על זה, נגמר אז נגמר, קיבינימט. אני כועסת ועצובה ומאוכזבת והכול ביחד, אבל זה היה בלתי נמנע. אז אני אמשיך הלאה.

הכול התחיל שבוע שעבר בכלל, היתה לנו מיני מריבה לא ממש משמעותית, עקב אי הבנה קלה שמקורה בSMS. למרות שאנחנו מתכתבים די הרבה בSMS זו עדיין אופציה תיקשורתית מסוכנת, ומה שקרה זה שאני לא הבנתי משהו והוא לא הבין שלא הבנתי וחשב שאני עצבנית ובסוף באמת הייתי עצבנית מכל הסיפור הזה.

אבל כמו שאני מתחממת מהר כך אני גם מתקררת ולמחרת כבר לא רציתי לעשות מזה עניין, היה מה שהיה וחאלס. הוא מצידו, חשב שאני רוצה לדבר על זה, אבל העניין הוא, שגם הוא לא רצה לעשות מזה עניין, ובטח לא לדבר על זה, ובסוף מה שיצא זה שהוא היה עויין ומגעיל ומעצבן. אחר כך הוא אמר לי שממש לא היה לו כוח אלי. יופי חי, זה בדיוק מה שכל אישה רוצה לשמוע מאהוב ליבה. בשבת חזרנו מאירוע משפחתי וכבר היינו על קוצים, ואני הרגשתי איך הטירוף שלי הולך ומתעצם, והתווכחנו בצורה מגעילה ולא נימוסית, אז אמרתי לו שאני רוצה פסק זמן של יומיים, כדי שלא נאכל אחד לשניה את הראש, ועוד באמסטרדם.

זה היה נורא, אבל זה היה חשוב. הייתי מדוכאת לגמרי עד יום ראשון בערב, עד שטושה עשתה לי ג'וינט ופתחה לי בקלפים, ואז הכול הסתדר לי בראש. עד אותו רגע נורא רציתי לדבר איתו, אחרי הטארוט, הבנתי שאין טעם לחבוש בנושאים, כי זה מה שמרחיק אותו ממני - הבחישה במצב הקיים. ואז רק רציתי שהוא יחבק אותי והכול יהיה בסדר.

יום שני

ידעתי שנדבר הוים בערב, ובכל מקרה התכוונתי לעשות את זה ברגוע ורק להבהיר לו שלא יעיז לעשות לי שוב את הקטע הזה משבוע שעבר. אם אין לו כוח אלי, שיתרחק, זה פחות יעליב אותי אם הוא יכריח את עצמו לבוא ויהיה עויין. הוא רגיל הרי לעשות הכול כדי שלא יהיו לו רגשות אשם, לחרוק שיניים מול מציאות קשה, ובכן, אני לא אמא שלו, זה לא עושה עלי רושם. אני רוצה את הכנות המקסימלית - אני מתמודדת איתה הרבה יותר טוב מאשר עם עוונתות (או איך שלא כותבים את זה).

בכל מקרה, קבענו להיפגש בערב בתל אביב, ובמקרה, ממש במקרה, יצא לי לקבל הזמנה זוגית, חינם, לטרום בכורה של, המדריך לטרמפיסט בגלקסיה. חה חה! וכמה שמחתי על ההזמנות האלו, אישה טובה שכמותי. לא היה לי אכפת להתאפק עד שנחזור מאמסטרדם כדי לראות את הסרט, אבל ידעתי שהוא נורא ישמח. ואכן הוא נורא שמח.

נפגשנו, התחבקנו בשקט, ורצנו לקולנוע. בכניסה חיכה לנו פואיה מלא בכל טוב (יחסית, פשוט הייתי רעבה). מייד התחנגשנו על היין ועמדנו בתור לעקוץ את הבגטים עם הטונה ו\או ממרח זיתים ו\או עוגות שוקולד. אפילו פינת עישון היתה שם, פשוט מושלם. רוב תודותי לרותם, שאירגן את הסיפור בלי למצמץ בכלל ומתוך טוב- לב בלבד (פחח).

הסרט, בכל מקרה, מהנה מאוד. אני לא יודעת איך יקבלו אותו אלו שלא קראו את הספרים (בעיה שלהם, שילכו לקרוא את הספרים) אבל אנחנו ממש נהננו, למרות שהיו כמה קטעים שלא קשורים לספר ולפי דעתנו אולי הופיעו בתסכית, מה זה משנה. השחקנים היו מצויינים, ההפקה עשתה כבוד, הדלתות נאנחו בסיפוק, ואלן ריקמן אהובי (הארי פוטר \ דוגמה) עשה את הקול של מלווין, ואין יותר מתאים ממנו בעולם כולו. הנס דה ספיטינג. אפילו! זיהינו שם את השחקן מ"סטיל קרייזי", ואמרנו לו שלום. היה מצחיק, היה מלהיב, יהיה המשך, אנחנו מרוצים מאוד, ואף פילחנו שני כיסויים לכיסאות של "וואלה", תתבעו אותי.

זה היה אחד הרעיונות הכי טובים שהיו לי אי פעם בחיים, לארגן את הקומבינה הזו, למרות שעם כל הכבוד לעצמי, זה היה יותר מזל משכל. פשוט אמרתי לרותם משהו על הסרט, והוא הציע את הכרטיסים. בהתחלה תיכננתי לשבת עם ג'ו איפשהוא ואז להפתיע אותו בסרט, אבל הוא סיים לעבוד מאוחר, ואני הייתי בלחץ, אפילו חשבתי כבר לוותר ולהביא את הכרטיסים לאבא שלי או משהו, אבל בסוף אמרתי כוסאמק, והודעתי לג'ו שעליו לצאת מוקדם, וכך חשפתי את ההפתעה. אבל טוב שעשיתי.

אחר כך ישבנו בכוסית ושתינו גינס אחרי המון זמן שלא שתינו גינס, כי במנזר, ימח שמם, אין גינס. ועל כל נושא הפסק זמן דיברנו בדיוק שתי דקות וזה הספיק. ועכשיו אנחנו טאבולה רוסה (??) ומחר בבוקר, טסים לאמסטרדם.

תודה לכולם על התמיכה, זה היה מפחיד, מאוד. בטח גם לכם קצת (..) אבל אני מאמינה שהאהבה שלנו, טפו טפו, יותר חזקה מהשטויות האלו. ובתור דבר אחרון יש לציין כי המתכונת החדשה של עיצוב הבלוג הצליחה לבלבל אותי לגמרי. אבקש ממישהו שיארגן לי את הבלוג ומייד, אחרת אהיה מעוצבנת.

ויש לי עוד המון מה לספר, ותמונות, והבטחתי את החלק השני בסיפור אמסטרדם, אבל אין לי מושג מתי אני אספיק לעלות את זה, יימח שמי. מצטערת.

קיבינימט עידכונים סלולרים, הגבלת תווים, אלק, בושה וחרפה. אם יש משהו שמעצבן אותי, זה הגבלת תווים. אני לא מוכנה לרדת לעברית קלוקלת כדי לא לעבור את ה200, שיקפצו לי.

בכל מקרה, טיילנו לנו בסמטאות ירושלים העתיקה וקנינו מחרוזות תפילה לרוב, כאשר לפתע מצאנו את עצמנו בכותל, הידד! עמדנו שעה קלה מול הכותל וחככנו בדעתנו, כי הייתי עם חולצה קצרה וקעקוע חשוף, אבל אז גיליתי שמחלקים שם מטפחות חינם, ושמחתי מאוד. רק חבל שהן היו מכוערות, אז החזרתי אחרי שסיימתי.

בכל מקרה, רציתי לשים פתק, אבל אז בא אלי ערבי קטן ואמר לי שאסור לכתוב, כי חג. הא! ולנהוג לירושלים בחג כן מותר? ולעבור עם M16 בבידוק בלי ששום מכשיר יצפצף בגלל שחג זה בסדר? ולדבר עם ערבים בחג זה בסדר? אז הלכנו ארבעה צעדים אחורה, כמניין רגלי ישראל או משהו, ושם כתבתי להנאתי בלי שאף אחד יפריע לי חוץ מג'ו ("בלי חתונות בבקשה") וחוץ מדוס אחד, שחילק לנו פרוספקט להרצאות קבלה, שזה כן מותר לעשות בחג. באמת, אני יודעת שכותל והכול, אבל בכל זאת, אין צורך להגזים עם הכפייה הדתית. מה גם שאני לא מאמינה בלסגוד לאבנים, כי שמעתי שכתוב בתנ"ך שזה אסור, אבל מי אני בסך הכול, עם הקעקוע וכל זה.

דיאלוג לחג:

אני: "איזה קטע, במקרה יש לי פה תהילים!" ג'ו: "אז מה, את הולכת להטעין אותם בכותל?"

ואז ניגשתי לכותל ואמרתי שלום ונשאתי תפילה קצרה וטמנתי את הפתק ונתתי לאבן אחת נשיקה קטנה והלכתי אחורה כי אסור להפנות את הגב ונתקעתי בילדה דוסית שרצה במעגלים או משהו והיא נפלה ובכתה, אז אמרתי לה שאסור לבכות בחג, אז היא הפסיקה, או לפחות התאפקה.

ואז הלכנו לכיכר החתולות או הרוסים או משהו כזה, כי זה כל מה שיש להם בירושלים, חתולות ורוסים. ובהתחלה ישבנו בקפה אחד והזמנו כבד וגינס, אבל אז המלצרית באה ואמרה שאין גינס, אז הזמנו קפה. ואז היא הלכה וחזרה ואמרה שגם אין כבד, אז אמרנו לה להתראות, ושזה לא יפה לחלק תפריטים כשאין להם אוכל. ונכנסנו לאיזו סמטא צדדית ומצאנו פאב זעיר של איזה ערבי רוסי אחד, ושם אכלנו מלוואח ושייק בננה תמר, וכשחזרנו לרכב גילינו שדפקו לנו פנס.

ועכשיו ג'ו מבואס מאוד

ואני גם, כי זה מבאס אותי שהוא מתבאס על דברים כאלו.

ורוני ובחל"ה לא באו בסוף, כי הם אמרו שירושלים זה משעמם.

פחחחח!