חברה שלי תתחיל בקרוב שירות לאומי ואני בסדר עם זה. כלומר בבחירה בין שירות לאומי לצבא. אני אגיד את האמת, שירות לאומי לא יושב לי טוב בעין. מה רע בחיים? מתחילים ב8 מסיימים ב4. מקבלים דירה עם שותפות והולכות למסיבות בכל הלילות. אין תלבושת אין משמעת יש משכורת נאה במיוחד של 750 ש"ח לפחות. זה לעומת כל "הסבל" שעברתי בצבא. קשה לי קצת עם זה שמישהו "זכה" בדרך הקלה. אני גם לא מבין מה המטרה של "שרות לאומי"... כלומר, הצבא מספק שרות דתי שהוא יותר מנאות לכל החפץ אז למה מאפשרים את החלופה הזאת "שרות לאומי"?
טוב, בעצם שינתי את דעתי, אני כן מסתייג משרות לאומי אבל מסיבה אחרת - החיים הם לא גן ילדים. הקשיים בחיים הם שמחשלים אותנו, מעצבים את האופי שלנו ומכינים אותנו לעולם שבו כל אחד רוצה לטרוף אותנו. כלומר, אני שמח שלחברה שלי יהיו חיים קלים אבל מאוד לא מרוצה שהיא תצא "ילדה" מכל העניין. בשורה התחתונה, מספיק קשה בחיים ושכל אחד יעשה מה שטוב לו מבלי להתערב לשני (ביקורת כלפי). אך יחד עם ההצהרה האמיצה הזאת, עדיין בחורה בשם אורית מציקה לי. חילוניה עד כדי אתאיסטית שלמדה בבית ספר דתי ומעזה להצהיר שהיא דתיה בשביל לקבל חיים יותר קלים. עברו כמעט 4 שנים ואני עדיין לא מסוגל להשלים עם זה. גועל נפש מהלך.
האבסורד בכל הקטע הוא שהייתי ג'ובניק בצבא אז אולי לא אכלתי כזה חרא כמו הקרביים שבטח מרגישים את מה שאני מרגיש כלפי אלה הבוחרים בדרך הקלה (הכוונה גם למשתמטים, גימליסטים, מתנדבים). ואולי כן? מי היה מחליף איתי שירות של יומיות - להיות בבסיס ב8 ולצאת ב5 וחצי עם בזבוז של 4 שעות נסיעה באוטובוס ביום במשך 3 שנים. מאוד מתיש ושוחק. לא היה לי רע, ולא חיכיתי להשתחרר מהצבא, רק חיכיתי ליום שבו אוכל להתחיל סוף סוף את חיי ולהגשים את חלומותיי. ועכשיו אני בדרך.
עד כאן,
damit.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
