יכול להיות שכן. אני רוצה להאמין שכן. לא יכול להיות שהייתי בזוגיות עם "סתם מישהי".
מה שאני חושב עליה באמת זה שהיא בחורה עם לב טוב (קריטריון מספר אחד אצלי), ושיש לה פוטנציאל אדיר שהיא לא מממשת אותו.
היא זורמת, יש לה חוש הומור, ומלאה באהבה.
לא עצמאית בחשיבתה. מושפעת קשות מסביבה משפחתית נטולת אינטרסים אנוכיים. את זה אומר אדם שהסתכל עליהם מהצד, ושהוא בעצמו בא ממשפחה שכל אחד בה חושב קודם על בני משפחתו לפני שחושב על עצמו. תמימה.
היא יפה.
שדיים לא גדולים, אבל מוצקים עגולים ויפים. אני לא בחור של חזה אבל יש לה את הציצי הכי יפה שאיי פעם ראיתי. ולא, הגודל לא משנה, העיקר שיעמדו.
הייתי נותן להם צומי תמיד.
הייתי מקרב אותה אליי באגרסיביות ומבעד לכל הבגדים הייתי מוריד לה את החזייה בשנייה וחצי, ודוחף את הראש שלי לחזה שלה. לפיטמה שלה. קוויקי לחזה. היא היתה מתה על זה.
היינו ישנים ביחד, והיד שלי היתה על החזה שלה. היא היתה מזיזה אותה, אבל הייתי מחזיר עד שהיא היתה מתייאשת. היא אהבה את זה אבל שיחקה איתי משחקים...
התחת שלה טיפה גדול בגלל מבנה העצמות שלה, אבל הוא היה ממש עסיסי ונחמד לנשיכה. חוטיני ישב עליה ט-ו-א-ו-ב!
רגליים רזות. ידיים רזות. שפתיים מתוקות. אף קטנטן. עיניים חומות. אוזניים נשיכות. שיער ארוך וכהה.
שיניים בולטות במקצת. צבע ציפורניים חסר טעם. לפעמים מזניחה שערות פנים.
סקסית.
אבל היא הסקס הכי גרוע שהיה לי בחיים.
זה לא הוריד מהאהבה שלי אליה.
כל יום צריך לאהוב את הבן זוג יותר ויותר. זה לא קרה. אחרי 3 שנים ביחד, הבנו שהאהבה שלנו גדולה אבל לא מספיקה בשביל להמשיך יחד בחיים.
זה גורם לי לאבד ביטחון לזוגיות הבאה: כמה זמן צריך להיות עם בנאדם בשביל לדעת שזה זה? שצריך לשאול את השאלה הגדולה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
