עשית לי קטע מסריח ואני לקחתי את זה קשה מידי, מודה.
ההורים שלך בקטע של גירושין והבכי שלך קורע לב. בכי של אומללות. בכי של איבוד תקווה.
הקירות דקים מאוד ואת בחורה רעשנית. שומעים הכל!
גם את הדיבור על זה שאת יוצאת איתו, שלא אכפת לו מכסף, כי יש לו כסף. אמרת גם ש"הוא גם כזה רגשני" ולא הצלחתי להבין אם זה טוב או רע.
אמרתי לידידה שלי לסתום את הפה. היה שקט מוחלט בחדר. רציתי לשמוע מה היא אומרת.
הבעיה שלי, אני מיסטר נייס גאי. מיסטר יס מאן. אני אצטרך עוד ידיים אם אני אספור את מספר הבנות שרדפתי אחריהן חודשים אחרי שהבהירו לי שאין להן עניין. כמה בכל זאת נענו "לחיזורים"? אפס. למה? כי הכל בגלל שאני מתחשב, רכרוכי, רגיש, מדבר לאנשים אחרים איך שאני הייתי רוצה שידברו אליי. גדלתי על ערכים של טוב לב וכבוד הדדי וזה דופק אותי.
אני אזרוק קלישאה לאוויר: נו מור מיסטר נייס גאי.
אבל בשביל זה אני צריך להשחית את הנשמה. חזרתי לסיגריות. מצחיק אבל זה כן שינה קצת את קו המחשבה.
אמרתי לעצמי שאני ארד עליה, אעקוץ אותה ואביך אותה בכל הזדמנות שתקרה בדרכי.
עליונות וכוחנות, זה מה שאתן מבינות.
זה בדיוק מה שעשיתי אתמול. שמחתי לראות את החצי חיוך המזויף הזה שאומר "חבר, אתה מעיק". זה אומר שעשיתי עבודה טובה.
חכי שנגיע למיטה. אני אראה לך שאת ילדה רעה.
אמרתי שבכית, אבל לא אמרתי איך אני מרגיש לגבי זה.
לשמוע אומללות כזאת, זה פשוט שובר את הלב.
במצבים הקשים ביותר אני לא בוכה, אבל מקרים ספציפיים כאלה שמישהו סובל ככה, בהחלט יכולים ליצור את מפלי הניאגרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
