יש ימים שכלום לא הולך.
החלטות הרות גורל, מהלכים מכריעים, שתמיד אתה אופטימי ומצפה שיקרה הטוב ביותר כשבפועל קורה הגרוע ביותר, פעם אחר פעם.
הבדידות הורגת אותי, אני צמא לאינטרקציה חברתית. אני לא מקבל מספיק. אני מתקשר. מתקרצץ. לאף אחד אין ראש לדבר, לצחוק, לצאת. אף אחד לא מתקשר אליי. אף אחד לא בא לבקר אותי בבית החולים. אם הייתי בלוויה של עצמי, הייתי בוכה עד אין סוף - לא כי אני מת. כי אף אחד לא יבוא לכבד את המעמד.
הבעיה היא כזאת: אם אני לא אטרקטיבי בין החברים שלי, אין שום סיבה שמישהי שמביטה בי מן הצד תחשוב שאני כזה. אני יודע שאני אטרקטיבי! אני פשוט בחור שקט. אף אחת לא אוהבת בחור שקט. אני מתחיל לאבד מהביטחון שלי. מתחיל להאמין שהאקסית צדקה: שכן מגיע לה יותר טוב ושהיא תמצא את זה בקלות יתרה.
מה קורה לי? איך איבדתי את זה? איך קטיושה גרמה לי להרגיש רגע אחד בעננים ורגע שני על הקרשים? איך היא אמרה משהו לנטליה כל כך רע שהיא רמזה לי שלא יילך ביננו בחיים? איך זה שאני זומם מזימות עם החברה הכי טובה של דשה, מתחיל איתה, ומקבל התעלמות טוטלית? תיכננתי שדשה תשאל עליי מהחברה הטובה. זה לא קרה.
בדיוק כמו דניאלה...
מילא להגיד "אתה חמוד אבל אני לא בקטע", אבל להתעלם לגמרי?! זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות כי "ההפך מאהבה זה לא שנאה, זה אדישות".
כל העניין מהצד אולי לא נראה הכי רע כי זה בסדר שמקבלים דחיות פה ושם (אוף... קיבלתי כל כך הרבה!) העניין הוא שאני לא רואה איך אני יוצא מזה. אני לא רואה חברים מתגודדים סביבי כדרך נס, ולמען האמת הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבנאדם הוא לאבד את התקווה.
וזה קורה, אני בדרך למטה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
