כמו שהבטחתי, פוסט הבדידות הגדול.
חולצה משובצת נלבשה ברשלנות מתחת לווסט דמוי עור. כובע גדול הקיף את ראשי ותפס לי הסנטר עם גומי זול. האקדח שברשותי היה טעון. ספרנו עד 3 ושלפנו אותם באותו הזמן, יורים ומרוקנים את מחסנית התוף של האקדח. קולות פיצוצים נשמעו ואחד מאיתנו נשכב על הריצפה, נאנק מכאב. היה זה אני. לא הייתם מצפים מילד בן 5 להודות שהוא הפסיד במשחק יריות קפצונים נכון? עשינו עוד סיבוב. הפעם ציפיתי שהוא ייתן לי את הכבוד לנצח. נאלצתי להתאכזב. הגננת קראה לכל הילדים להיכנס פנימה, אבל אני, פגוע ונעלב, הלכתי לחצר להתנדנד בנדנדה. זאת הפעם הראשונה שהייתי בודד. הגננת היתה אחראית וספרה את הילדים כל הזמן. תוך 5 דקות היא מצאה אותי, נתנה לי סוכריה, ונתנה לי יחס מיוחד.
אבל החיים שלי רק התחילו...
בכיתה ד' הייתי יוצא עם חברים לפגישת כיתה. היו כמה פעמים שנעלמתי באמצע כמו תמהוני, ולאף אחד לא היה אכפת. נעלמתי כי רציתי תשומת לב.
כל הכיתה היתה חברה שלי, גם הבנות, אבל זה חברות כזו של "נחמד שאתה פה אבל לא יזיז לנו אם לא תהיה פה". אז אפשר להגיד שהיו לי 2 חברים יותר קרובים שאף פעם לא אהבתי, האחד היה שקרן כרוני והשני תמהוני כמעט כמוני, פוזל, יכולות מוטוריות מוגבלות, ומדיף זיעה שלא היה מבייש שחקן ב-NBA.
ואז הגעתי לחטיבה. בכיתה ח' רבתי עם מישהו כי הוא ממש עיצבן אותי. לא שעשו עליי חרם, אבל חבריי הטובים שהתקשרו אליי הביתה כדי שאני אעזור להם עם בעיות בגיאומטריה, דאגו לא להזמין אותי לאירועים חברתיים שהוא היה שם. אז עברתי לחבורת רוסים שבאמת היו חברים טובים, אבל דיברו כל הזמן רוסית והיו יציאות שלמות שבהם לא הייתי מבין כלום. עם חברים אבל שוב בודד.
בכיתה מתקדמת יותר עברתי לבית ספר אחר (לא בגלל העניין החברתי) וגם שם לא השתלבתי. הבנות לא ממש סימפטו אותי על אף שהייתי ממש חמוד. החברים? פה זה אולי הצד היותר טוב כי חלקם חברים שלי עד היום ואנחנו יוצאים מידי פעם.
בצבא היה שיפור מסוים, היה נראה כאילו אני על הדרך הנכונה. הכרתי את החברה הרצינית הראשונה. השתחררתי ואז הכרתי את הבחורה הרצינית השנייה. נפרדנו, והיום אני בבדידות.
הכל באשמת ההורים שלי. הם לא דאגו לכלים החברתיים של עצמם ובכך לא דאגו לכלים החברתיים שלי. להורים שלי אין חברים ואמא שלי בכסאח עם המשפחה של אבא שלי, אז אין יותר מידי אינטרקציה. אבא שלי הוא לא אחד שמסוגל להשתתף במפגשים חברתיים כי הוא פשוט לא קשור. הייתי רוצה לבלות עם חברים ואמא שלי תמיד היתה שמה מחסום כלשהו ולא נותנת לי להתחבר. ידידה הטובה שלי שני היתה אצלי כשהיינו בני 12 והיא אמרה לי לא לעשות איתה שטויות. לשני האקסיות שלי היא התייחסה בקרירות. עם קישורים חברתיים לא נולדים, לומדים אותם מהסביבה, אז כשאין אותם בסביבה, פשוט לא לומדים אותם.
היום נחלתי תבוסה קשה. רציתי להתחיל עם מישהי שנראתה ממוצעת מינוס. הייתם צריכים לראות את פרצוף ה-"איכס יא דוחה" שהיא עשתה לי. היא התסובבה ממני והלכה. במה חטאתי? סה"כ שאלתי לשלומה ואני רוצה להאמין שאני נראה לא רע בכלל.
בכל העניינים האלה אני מרגיש כאילו אני שוחה באוקיינוס. המטרה רחוקה מאוד והגלים מקשים על השחייה. מידי פעם בא איזה גל גדול וגורם לי לצלול עמוק. אני עושה כל מה שאני יכול בשביל לחזור חזרה לאוויר העולם, אבל אני מתחיל להתעייף. כמה זמן אני אצליח להחזיק את הראש מעל המים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
