#31551 - אני רק מספר

לפני חודשיים:

"בוא נשב ללמוד". הסכמתי.

מילא לקבוע לי שעה ולאחר לי, אבל להגיד לי שלא קבענו?! הגזמת.

כשפתחתי את הדלת התגלתה לפני בחורה רזה, שטוחה פלס, ולבנה. היה לה שיער שטני, בגדים פשוטים, מבט של עייפות, ופצעים על הפנים. המון מהם. ואם חוסר הטיפוח הזה אינו מספיק, היא באה ללא איפור, וגם לא עשתה שפם. אבל העיניים שלה, אוי העיניים שלה, מדהימות. הצורה שלהן מיוחדת, הן גדולות וחצי עצומות ובצבע כחול בוהק.

אנחנו לומדים, ואמנם הפנים שלה מעוררות דחייה, אבל אני לא יכול להפסיק להסתכל לה בעיניים. היפנטה אותי הבחורה.

בעקבות החוסר משיכה שלי אליה המעשה ההגיוני היה לא להתחיל איתה, אבל בכל זאת, חייבת להיות קצת אווירה זורמת.

בדיוק רציתי לקנות מקרר חדש ונראה לי שמצאתי את המומחית בקרירות.

מזה קרירות?? מלכת הקרח. אי אפשר לשבור את הקרח איתה. וניסיתי, באמת שניסיתי.

גיחוך היה יכול להיות טוב, אבל אפילו חיוך לא קיבלתי. כאילו אין לה שרירים בפנים.

טרן אוף רציני.

מאז הספקנו לללמוד רציני ביחד כמה פעמים.

והיום? היא צוחקת ממני, מדברים לא מצחיקים בעליל.

היום פתחתי את הדלת והעיניים יחד עם החיוך שלה הציפו אותי.

רציתי שתישאר אבל היא היתה צריכה ללכת.

אני חושב שהיא דלוקה עליי, או לפחות ככה הייתי רוצה להאמין. בעיקר בשביל האגו.

יהיה לי קשה לצאת עם בחורה אנטיפתית כזאת ולא מטופחת, אבל איפשהו יש בי "תקווה" שכשהיא רוצה, היא יכולה להראות מדהים ושהיא נפתחה אליי.

כמו שהבטחתי, פוסט הבדידות הגדול.

חולצה משובצת נלבשה ברשלנות מתחת לווסט דמוי עור. כובע גדול הקיף את ראשי ותפס לי הסנטר עם גומי זול. האקדח שברשותי היה טעון. ספרנו עד 3 ושלפנו אותם באותו הזמן, יורים ומרוקנים את מחסנית התוף של האקדח. קולות פיצוצים נשמעו ואחד מאיתנו נשכב על הריצפה, נאנק מכאב. היה זה אני. לא הייתם מצפים מילד בן 5 להודות שהוא הפסיד במשחק יריות קפצונים נכון? עשינו עוד סיבוב. הפעם ציפיתי שהוא ייתן לי את הכבוד לנצח. נאלצתי להתאכזב. הגננת קראה לכל הילדים להיכנס פנימה, אבל אני, פגוע ונעלב, הלכתי לחצר להתנדנד בנדנדה. זאת הפעם הראשונה שהייתי בודד. הגננת היתה אחראית וספרה את הילדים כל הזמן. תוך 5 דקות היא מצאה אותי, נתנה לי סוכריה, ונתנה לי יחס מיוחד.

אבל החיים שלי רק התחילו...

בכיתה ד' הייתי יוצא עם חברים לפגישת כיתה. היו כמה פעמים שנעלמתי באמצע כמו תמהוני, ולאף אחד לא היה אכפת. נעלמתי כי רציתי תשומת לב.

כל הכיתה היתה חברה שלי, גם הבנות, אבל זה חברות כזו של "נחמד שאתה פה אבל לא יזיז לנו אם לא תהיה פה". אז אפשר להגיד שהיו לי 2 חברים יותר קרובים שאף פעם לא אהבתי, האחד היה שקרן כרוני והשני תמהוני כמעט כמוני, פוזל, יכולות מוטוריות מוגבלות, ומדיף זיעה שלא היה מבייש שחקן ב-NBA.

ואז הגעתי לחטיבה. בכיתה ח' רבתי עם מישהו כי הוא ממש עיצבן אותי. לא שעשו עליי חרם, אבל חבריי הטובים שהתקשרו אליי הביתה כדי שאני אעזור להם עם בעיות בגיאומטריה, דאגו לא להזמין אותי לאירועים חברתיים שהוא היה שם. אז עברתי לחבורת רוסים שבאמת היו חברים טובים, אבל דיברו כל הזמן רוסית והיו יציאות שלמות שבהם לא הייתי מבין כלום. עם חברים אבל שוב בודד.

בכיתה מתקדמת יותר עברתי לבית ספר אחר (לא בגלל העניין החברתי) וגם שם לא השתלבתי. הבנות לא ממש סימפטו אותי על אף שהייתי ממש חמוד. החברים? פה זה אולי הצד היותר טוב כי חלקם חברים שלי עד היום ואנחנו יוצאים מידי פעם.

בצבא היה שיפור מסוים, היה נראה כאילו אני על הדרך הנכונה. הכרתי את החברה הרצינית הראשונה. השתחררתי ואז הכרתי את הבחורה הרצינית השנייה. נפרדנו, והיום אני בבדידות.

הכל באשמת ההורים שלי. הם לא דאגו לכלים החברתיים של עצמם ובכך לא דאגו לכלים החברתיים שלי. להורים שלי אין חברים ואמא שלי בכסאח עם המשפחה של אבא שלי, אז אין יותר מידי אינטרקציה. אבא שלי הוא לא אחד שמסוגל להשתתף במפגשים חברתיים כי הוא פשוט לא קשור. הייתי רוצה לבלות עם חברים ואמא שלי תמיד היתה שמה מחסום כלשהו ולא נותנת לי להתחבר. ידידה הטובה שלי שני היתה אצלי כשהיינו בני 12 והיא אמרה לי לא לעשות איתה שטויות. לשני האקסיות שלי היא התייחסה בקרירות. עם קישורים חברתיים לא נולדים, לומדים אותם מהסביבה, אז כשאין אותם בסביבה, פשוט לא לומדים אותם.

היום נחלתי תבוסה קשה. רציתי להתחיל עם מישהי שנראתה ממוצעת מינוס. הייתם צריכים לראות את פרצוף ה-"איכס יא דוחה" שהיא עשתה לי. היא התסובבה ממני והלכה. במה חטאתי? סה"כ שאלתי לשלומה ואני רוצה להאמין שאני נראה לא רע בכלל.

בכל העניינים האלה אני מרגיש כאילו אני שוחה באוקיינוס. המטרה רחוקה מאוד והגלים מקשים על השחייה. מידי פעם בא איזה גל גדול וגורם לי לצלול עמוק. אני עושה כל מה שאני יכול בשביל לחזור חזרה לאוויר העולם, אבל אני מתחיל להתעייף. כמה זמן אני אצליח להחזיק את הראש מעל המים?

מישהו לחץ על הפעמון, איזו חוצפה. צליל ה-"גלינג גלונג" המוכר כבר לא היה כזה מוכר. הקול הזה שהזכיר ילד בגיל המצוות הזכיר לנהג שהוא חייב לבקר בקרוב במוסך. האוטובוס עצר בפתאומיות וכל הנוסעים נהדפו קדימה. הנהג, כמו כל הנוסעים, היה מופתע שקיים מישהו שיורד בתחנה הזאת. כל העיניים נישאו לעבר האיש הזה שלפני רגע צלצל בפעמון וכעת הוא נמצא שתי פסיעות לפני הירידה. "הוא בטח חדש פה, מישהו צריך להגיד לו שהירידה היא בתחנה הבאה", חשבו הנוסעים והיו בטוחים שהאדם הזה יפנה שמאלה. "לא ייאמן! הוא פנה ימינה, רק השפיצים פונים ימינה!" והנוסעים רצו להביט בו שוב, אך האוטובוס זינק והם לא הספיקו לקלוט את החיוך המרוח שעל פני החוצפן הזה. דקות יעברו, והנהג וחבורתו ישכחו את שקרה וימשיכו בחייהם, אלא שהחוצפן הזה לא ישכח איך הוא השאיר את כולם מאחור. הוא יגדיל לעשות ויכתוב על זה בבלוג שלו.

יהיה רע ככל שיהיה, אני אף פעם לא מוותר! בגלל זה הגעתי לאן שהגעתי היום. את ההשראה שלי לכך אני שואב מאנשים שלא שפר עליהם המזל ונאלצים להתמודד עם תוצאות של כח עליון ביום יום. אני תמיד אומר לעצמי שאם להם יש כח רצון, אין סיבה שלי לא יהיה. כן, מילת המפתח היא כח רצון.

הבחור שהייתי רוצה להיות ושהוא איננו היום, הוא הבחור שלפני 6 שנים לפני שמיידול היתה חברה שלי. אקטיבי, יוזם, זורם, שד טזמני של אינטרקציות חברתיות. אתמול, לרגע קט, הייתי הבנאדם הזה. זה התחיל בחימום מנועים באירוע משפחתי ונמשך "בהייטלייט" של היום. ההייטלייט של יום שישי בלילה, אתמול, היה טרמפ שלקחתי. טרמפ. לא מסיבה. לא בילוי עם חברים. לא בחורה ערומה אצלי במיטה. טרמפ. בד"כ כולם אדישים בטרמפ הזה אבל לא, אני החלטתי שאני הופך לאלפא מייל ומהרגע שעליתי ועד הרגע שירדתי לא הפסקתי לפטפט, לצחוק, ולדבר על פילוסופיות החיים, והכל תחת הנהגתי והדרכתי. חפרן? מציק? אולי. לא באתי לחפש שם חברים, באתי להחזיר את היכולות החברתיות שהיו לי פעם מזמן וששייכות לי באופן חוקי.

אני רוצה להאמין שהשבועות האחרונים היו ירידה לצורך עלייה ושעכשיו אני על הדרך הנכונה.

יש ימים שכלום לא הולך.

החלטות הרות גורל, מהלכים מכריעים, שתמיד אתה אופטימי ומצפה שיקרה הטוב ביותר כשבפועל קורה הגרוע ביותר, פעם אחר פעם.

הבדידות הורגת אותי, אני צמא לאינטרקציה חברתית. אני לא מקבל מספיק. אני מתקשר. מתקרצץ. לאף אחד אין ראש לדבר, לצחוק, לצאת. אף אחד לא מתקשר אליי. אף אחד לא בא לבקר אותי בבית החולים. אם הייתי בלוויה של עצמי, הייתי בוכה עד אין סוף - לא כי אני מת. כי אף אחד לא יבוא לכבד את המעמד.

הבעיה היא כזאת: אם אני לא אטרקטיבי בין החברים שלי, אין שום סיבה שמישהי שמביטה בי מן הצד תחשוב שאני כזה. אני יודע שאני אטרקטיבי! אני פשוט בחור שקט. אף אחת לא אוהבת בחור שקט. אני מתחיל לאבד מהביטחון שלי. מתחיל להאמין שהאקסית צדקה: שכן מגיע לה יותר טוב ושהיא תמצא את זה בקלות יתרה.

מה קורה לי? איך איבדתי את זה? איך קטיושה גרמה לי להרגיש רגע אחד בעננים ורגע שני על הקרשים? איך היא אמרה משהו לנטליה כל כך רע שהיא רמזה לי שלא יילך ביננו בחיים? איך זה שאני זומם מזימות עם החברה הכי טובה של דשה, מתחיל איתה, ומקבל התעלמות טוטלית? תיכננתי שדשה תשאל עליי מהחברה הטובה. זה לא קרה.

בדיוק כמו דניאלה...

מילא להגיד "אתה חמוד אבל אני לא בקטע", אבל להתעלם לגמרי?! זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות כי "ההפך מאהבה זה לא שנאה, זה אדישות".

כל העניין מהצד אולי לא נראה הכי רע כי זה בסדר שמקבלים דחיות פה ושם (אוף... קיבלתי כל כך הרבה!) העניין הוא שאני לא רואה איך אני יוצא מזה. אני לא רואה חברים מתגודדים סביבי כדרך נס, ולמען האמת הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבנאדם הוא לאבד את התקווה.

וזה קורה, אני בדרך למטה.