בשיטה הזו

בולמוס קריאת העיתונים, שפער לסתות מתוך חובות הקריאה שהוטלו עלי מאת עורכי הבלוג לסוף השבוע, הביא אותי למפגש מחודש עם שלושה חברים ישנים. "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, "מוסף שבת" של מעריב, ו"גיליון יום שישי" של הארץ היו תמיד חביבים עלי יותר מאחיהם המגזיניים: "7 ימים", "סופשבוע" ו"מוסף הארץ". מהאחרונים אני דולה כתבה, אולי שתיים, בשבוע בו אני עובר עליהם, בעוד שהראשונים, שיש בהם לגבי איזו חיוּת דרמטית, מחזיקים אותי משער עד שער אחורי. מה גם שהמגזינים מסתיימים בקול ענות אודטה, בעוד שהמוספים מספקים לצולח אותם את המוספים הספרותיים על דובדבניהם (הבלתי סדירים, יש להודות) ומדורי הסאטירה. לדידי אין כאן תחרות אמיתית, במאבק על תשומת לבי. את שלושת המוספים תמיד אוהב יותר.

או אולי רק שניים מהם, כי אחרי הקריאה האחרונה ב"המוסף לשבת" של המוזסים נפלה תחושה מוזרה, שלא הורגלתי בה בקריאת מוספי שבת. משהו בעפעפיים הפך כבד, ויד סוררת נשלחה מדי פעם לכסות על פה שנפער יתר על מידה. זה היה במהלך העוד-פעם-ראיון עם זמביש, אחרי שכבר צלחתי את הנחוםברנעסימהקדמוןבמיכאלמאירשלוסלביקשת הרגיל, שהבנתי שמה שתקף אותי הוא מקרה רגיל ומשעמם של שעמום. עברתי למעריב.

אחרי שצלחתי את המכשול המתוחכם שהציבו לי ב"מוסף שבת" המעריבי, בדמות כתבה של בן כספית (ההוא מערוץ 1) על הרשות הפלסטינית הגעתי לצמד כתבות על המצב בעיראק, אחת מהן דנה באנטישמיות הגואה במדינת הכיבושחרור, כתבה על אילן גלאון, ח"כ שהפך למובטל , ואחת מאלפת על בית הספר לפיקוד טקטי בצה"ל, והטור היחודי באמת של אבישי בן-חיים והבלוג של אדם ברוך (עוד אחד שמזדקן לא רע בכלל). ו"סוף הדרך", שסחט צחוקים שהחרידו את אבא-צביק מנמנום הכורסאות המפורסם שלו. וכתובות אימייל מתחת לכל כתבה. ודבר מערכת משונן של דנקנר. הוא אשר אמרנו - משברים וזעזועים הם לחם חוק במקצוע העיתונות, ברמה האישית והמערכתית. יופי דבר יצא להם שם, לקושרים.

אבל אז עברתי למקום האהוב עלי ביותר בעיתונות העברית, כבר כמה שנים טובות. "גיליון יום שישי" של הארץ. גם כאן צריך לפסוע מעדנות בין כמה מוקשים שתוקפם פג, כמו יואל מרקוס וגדעון סאמט, וחצי מהטור של עוזי בנזימן (על בוֹגי, אם תאמינו) לפני שמגיעים לטור המרתק של אמיר אורן על הפסימיות ששורה במערכת הביטחון באשר לסיכויי ההודנה, והכתבה על מאבק העובדים ב"חיפה כימיקלים" דרום (שהביאה את עבדכם ליצור קשר עם מנהיג הקבוצה, על מנת ללוות את מאבקה כאן בבלוג, כתחליף ל"כתוב וזנח" שמתחייב מהתנהלות התקשורת המסחרית), עוד כתבה פסימית (הידד!) מטול-כרם, והכיסוי השבועי הנפלא של חיים הנדוורקר את אמריקה וצבי בראל את העולם הערבי. ואחת על האוטופיה הירושלמית של בוריס שץ. ועוד מבחר כתבות קצרות, מתורגמות, שגורמות לזקיקי השיער להתעקצץ מהסמיכות לפעילות המוחית שגועשת תחתם. והכל ספוג באווירה שאין לה דבר עם שמרנות. איפה עוד, מלבד אולי במוספי האינטרנט היעודיים, תמצאו כותרת כמו "הבלוג של המלכה ויקטוריה"? איזה מוסף מרתק, שבוע אחר שבוע.

ועוד שתי קטנות בעקבות הבולמוסופ"ש:

1.       תרבות מעריב? לא.

2.       העיר הציבו את הספורט בשער האחורי. עמוד אחורה והנה ציפורה. ומאחוריה? פרסומות ולוחות, ארבעה-חמישה עמודים להתפאר. ומי שדפדף והגיע למחוז חפצו, ימצא שם מוסף ספורט משמים. פויה של עיתון באופן כללי, "העיר".