בשיטה הזו

דניאל בנט, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת טופט, כתב לניו-יורק טיימס מאמר שטוען לקיומו של מיעוט מופלה וחבוי באמריקה – האתאיסטים. בנט אפילו מעניק לבני הזהות המוצהרת והחדשה הזו שם משלהם, ומכנה אותם Brights, כנראה משום הנגזרת הנאורה של המילה.

"רוב הברייטס לא משחקים את תפקיד 'האתאיסט האגרסיבי'. אנחנו לא רוצים להפוך כל שיחה לדיון על דת, ואנחנו לא רוצים לפגוע בחברינו ושכנינו, אז אנחנו שומרים על שקט דיפלומטי

"אבל המחיר הוא אין אונות פוליטית. פוליטיקאים אפילו אינם משלמים לנו מס-שפתיים, ומנהיגים שלא היו נתפסים מתים בהתבטאויות מבזות על רקע אתני או דתי, אינם מהססים לגנות את 'חסרי האלוהים' שבינינו."

נשמע אולי מגוחך, אבל בנט מספק במאמר שלו תמונה אחת שאולי יש בה כדי לספר על האווירה בארצות הברית של אמריקה תחת ממשלו של ג'ורג' בוש, החוזר בתשובה שניחם את אזרחי מדינתו החילונית בכנסייה, אחרי נוראות ה-11 בספטמבר 2001.

"לא מזמן השתתפתי בועידה בסיאטל שהפגישה מדענים בכירים, אמנים וסופרים כדי לדבר בגילוי לב וחוסר רשמיות על חייהם בפני קבוצה קטנה של תלמידי תיכון. לקראת תום 15 הדקות שהוקצבו לי, ערכתי ניסוי קטן. יצאתי מהארון כברייט.

"הזהות שלי לא היתה אמורה להפתיע אף אדם שיש לו הכרות עם העבודה שלי. ובכל זאת, התוצאה היתה מחשמלת.

תלמידים רבים נגשו אלי אחר-כך כדי להודות לי, בלהט ניכר, על ש'שחררתי' אותם. לא הבנתי כמה בודדים וחסרי בטחון יכולים בני הנוער החושבים האלה להיות. הם מעולם לא שמעו מבוגר מכובד אומר, בצורה עניינית להפליא, שהוא אינו מאמין באלוהים. בנועם ניפצתי את הטאבו והראיתי להם כמה זה קל.

"בנוסף, רבים מהדוברים המאוחרים, כולל כמה חתני פרס נובל, הושראו לומר שגם הם ברייטס. בכל אחד מהמקרים ההערה זכתה לתשואות. אפילו יותר מספקות היו התגובות של מבוגרים ותלמידים כאחד שחיפשו אותי מאוחר יותר כדי לומר לי, שלמרות שהם אינם ברייטס, הם תמכו בזכויות הברייטס. וזה מה שאנחנו רוצים יותר מהכל: לקבל את אותו יחס של כבוד המוענק לבפטיסטים, הודים או קתולים, לא יותר ולא פחות."

אני, אגב, לא מאמין באלוהים. זה סיפור גדול?