בשיטה הזו

דרור גלוברמן העלה לבלוג שלו רשימה דו-שלבית. בחלק הראשון הוא יצא חוצץ נגד יורם אוברקוביץ', היו"ר המת של ועד עובדי חברת החשמל:

"הדבר הכי רע שכתבו על מלך הסחטנים היה 'איש חזק'. איש חזק זה טוב או רע? בטח שזה טוב. יורם אוברקוביץ' הוא למען העובדים, ועובדים זה טוב (...) מאנשים חזקים אנחנו מפחדים, ואנחנו אוהבים אותם. אוהבים מפחד", כתב גלוברמן, ולא עצר שם. במסגרת התוכנית "מי דפק את ויקי כנפו?", לגלוברמן היה הסבר מקורי:

"אוברקוביץ' לקח את הכסף של ויקי כנפו. זה מה שאנחנו אמורים לחוש.

במשך שנים הוא מחזיק את הממשלה בצוואר, ומוציא ממנה תנאי שכר מופקרים. אחר כך, אל תתפלאו שאין כסף בשביל  כנפו. ואין כסף גם לתרופות לחולים, ולסיוע לזקנים, ולנכים ולמובטלים. למה אין? כי אוברקוביץ' לקח. אוברקוביץ' התרבות, שכרון-הכוח והזלזול, לא רק אוברקוביץ' האיש. גם הח"כים החרדים ברשימה הזו, ועמיר פרץ, ובכלל בעלי הממון שהבל פיהם קרוב אצל אזני השררה. אבל מעטים מייצגים את התרבות הזו כל-כך יפה כמו אוברקוביץ'. אחרי מות קדושים אמור? כשהיה חי לא השתין עליכם, אזרחים. אז תעשו לי טובה".

בחלק השני של הרשימה עבר גלוברמן לטפל אישית בגברת כנפו, עם אמירות כגון: "גם לכנפו אין לי יותר מדי סימפטיה. אולי זה כי אני קפיטליסט מסריח, אבל סליחה, אל תלכו לירושלים, לכו לעבוד. אין בדרום? תעברו דירה. אין לכם כסף לילדים? קנו קונדומים, יותר זול. בקרב יותר מדי משפחות מתקיים נתק תודעתי בין מספר הילדים, היכולת הכלכלית ורמת המחיה. ואותי מטריד, למה נראה להם הגיוני שהנתק הזה צריך להפוך לעול על כתפי".

לדידם של רוב המגיבים לדבריו של גלוברמן, רק החלק השני של הרשימה שלו היה שווה דיון. אוברקוביץ', לכל היותר, זכאי היה להגנה של מי שגופתו טרם התקררה. חלאה הוא היה, רק שלא בטוח אם כדאי כבר עכשיו לזעוק את זה בריש גליי. אולי עדיף לסדוק את שמו על ידי שנים של "קטנות" לצלעות המתפוררות. לא צריך לצעוק, דרור. יש לנו מספיק זמן, כוח ואורך יריעה כדי להרוג את אוברקוביץ' באמת. חכה.

על כנפו כבר היה להם מה להגיד. פתאום דרור האמיץ הופך לחלאה קפיטליסטית, אדם אטום. בלה בלה. בלה. מבחינתם לא היה קו רציף בין הדרך בה רואה גלוברמן את הכלכלה בישראל ובין הדרך בה הוא רואה את החברה בה. אני עצמי דווקא מזהה את הקו הזה.

יורם אוברקוביץ' היה איש כוחני, אולי אפילו אלים. בין אם תירץ את מעשיו לעצמו באמצעות אידיאלים, ובין אם נהנה מהכוח לשם הכוח, היינו הך. אבל ביום מותו של יורם אוברקוביץ', המביט אל חברת החשמל מצא שם חברה חזקה להפליא, שמספקת לאזרחים בישראל שירות טוב ובמחיר ראוי. כלכלית, חברת החשמל של ישראל, זו שבאשכיה אחז הוועד ה"סחטני" של אוברקוביץ', היא סיפור הצלחה.

לעומתה, הבה נביט אל מקום בו ראשי הוועד אינם כה חזקים. נביט, נאמר, כך סתם, אל מערכת החינוך. גם כאן מדובר במונופול ממשלתי, אלא שבניגוד למקרה החשמלי, פיצול כוחות בין האיגודים השונים וחוסר ההכרה של האיגודים המוחלשים בחשיבות של צבירת כוח במפלגות השונות ובמוקדי כוח אחרים, עשה האוצר במשרד החינוך כבשלו. כיום רבים הם המורים המועסקים בחוזים אישיים, ואפילו דרך חברות כוח אדם. האיגודים שובתים מדי פעם, משיגים הישגים עלובים, עד לפעם הבאה.

התוצאה? מערכת כושלת, שכוח האדם בה הולך והופך למשובח פחות ככל שהשנים עוברות. המורים לא השכילו "לסחוט" את המדינה, וזו, הכוחנית הרבה יותר מאוברקוביץ', סחטה אותם, דיללה אותם, הגעתנו והביאתנו לשוקת השבורה הזו. הוועדים הרצוצים בשירות הציבורי כולו הם אחת הסיבות לכישלון של זה בשנים האחרונות. גם הוועד המפורר של עובדי תע"ש עזר להמשיך את התפוררות החברה. הוועדים החזקים של חברות ממשלתיות כמו התעשייה האווירית, מקורות וחברת החשמל הם חלק מהסיבה להצלחתן, אפילו מול קשיים אובייקטיביים אמיתיים.

אבל דרור גלוברמן שונא את האיגודים. הם מפריעים לו. גם המילה "מונופול" מחרידה את דפנות עורקיו. אם תשאלו את גלוברמן מה צריך לעשות, תקשה עליו ההתאפקות בטרם יזעק "הפרטה!". תנו לבעלי ההון, אבירי היעילות וההצלחה, את המפתחות, בזקו מעט תחרותין פורטה על הכל, וגלוברמן יוכל לישון בשקט. זה מה שלימדו אותו בחוג לכלכלה.

שיספר את זה לסבתא. במיוחד אם היא גרה בקליפורניה, שהפריטה את שירותי אספקת החשמל שלה, כדי לשבור את האיגודים, וכמעט קרסה לגמרי, כשמחירי החשמל זינקו בין השנים 1999-2001 משבעה דולר לחשבון חודשי ממוצע לשמונים (!) דולר. שם החליטו שאוברקוביצ'ים הם אסון, ומכרו לידיים פרטיות. כמה שנים חולפות, ומסתבר שהעדר תכנון לטווח ארוך (מחלה שבחוגים לכלכלה נהוג לייחס לממשלת ישראל, ורק לה) והעדר השקעה בתשתיות (כנ"ל) הביאו לקריסה רבתי של המערכת. ומי נאלץ לשלם עבור השיקום? נכון, המדינה, התושבים, משלם המיסים, כל מי שפעם קיבל חשמל זול מאוברקוביץ' וקיטר על הכוחנות שלו.

לפני כשבוע ראיינתי את חגי קוט, סטודנט בבית הספר לכלכלה באוניברסיטת ת"א, שיצא בנאום קבלת התואר שלו נגד בית הספר ונגד הנוהג הנפסד שלו ללמד רק פרדיגמה כלכלית אחת, הניאו-קלאסית, מבלי לאזכר אחרות. קוט, שסיים בהצטיינות יתרה, לא שמע במהלך שלוש שנות לימודיו בבית הספר את השם המופרש "קארל מארקס". אפילו ביקורת נגד הגישה הכלכלית של מארקס לא הושמעה. מארקס הכלכלן כמו לא היה. כמותו לא הופיעו לשיעור גם הכלכלנים הסביבתיים, המוסדיים, כלכלני העבודה. משול הדבר לתואר בסוציולוגיה בו לומדים הסטודנטים אך ורק את כתביו של מארקס, ללא ביקורת עליו וללא הצגת אלטרנטיבות.

במשך שלוש שנותיו בבית הספר לכלכלה שמע קוט את המושג "פער" רק פעם אחת, למרות שנכח בלא מעט קורסים שעסקו בכלכלת ישראל. בקורס על בנקאות לא שמע קוט את המילים "בעלי הון", "משפחות". יורשה לעבדכם לקרוא לחוג באוניברסיטה שמרשה לעצמו ניתוק שכזה מן המציאות בשם חוג מעופף. לא פלא שהוא מנפק פובליציסטים כלכליים מעופפים כמו גלוברמן.

גלוברמן גם בוודאי אינו יודע כי משרד האוצר, שבעבר הכיר בחברת החשמל כמונופול טבעי שאין לשאוף להקים לו מתחרה, החליט לתת ליזמים פרטיים להקים תחנות כוח חדשות. מילא העובדה שכאן הוחלט לחלק את הרווחים מחשמל (שהביקוש לו גמיש לחלוטין, וכל כמות שתוצע לציבור תירכש בוודאי) בין שני בעלי הון במקום בין אלפי עובדים – לא נכנס כאן לשאלות של צדק חברתי. רק על יעילות נדבר הפעם. ויעלות משק החשמל בישראל תפגע בעקבות ההחלטה הזו, לאחר שהאחים עופר, שזכו במכרז להקמת תחנת כוח פרטית, לא יעמדו כנראה במועד היעד שלהם – שנת 2004 – וישאירו את כולנו, כולל את חברת החשמל, עם התכנון לטווח ארוך ביד.

עכשיו מתכננים נתניהו ופריצקי לפצל את חברת החשמל לחברות חשמל קטנות. כמו גלוברמן ואחיו לפס היצור של חוגי הכלכלה הנאו-קלאסיים, גם נתניהו לא מסוגל לשמוע את המילה "מונופול" בלי להתחלחל. אז הוא הולך לפרק לנו את משק החשמל, בלי לחשוב על התוצאות. על פי הרשימה של דרור גלוברמן, סביר להניח שהוא יריע למהלך, כל הדרך אל האובדן. ומה יקרה כשהאובדן יגיע? מה יקרה כשפתאום לא יהיה חשמל, ומדינת ישראל הענייה תצטרך לשקם את המערכת הקורסת?

אה, כשזה יקרה גלוברמן יקרא שוב את הרשימה שלו, יראה מה הציע לויקי כנפו לעשות כשמשהו לא עובד במקום מגוריה, ופשוט יעבור מכאן.

(התמונה העליונה: אלי דסה ל"מעריב". התחתונה: מאתר "ספורט 5")