בשיטה הזו

אחד הטיעונים המושמעים תדירות על ידי מי שמבקשים לחלץ את המשק הישראלי מחולייו שח בצורך "לתמרץ" את מי שאינם עובדים – לעבוד. מוטב שמקבלי הבטחת הכנסה ילכו לעבוד במקום לרבוץ כנטל על קופת המדינה, אומר כל נתניהו/שטרסלר מצוי. לא ייתכן מצב בו כדאי יותר לשבת בבית ולקבל שכר מינימום מלצאת אל שוק העבודה. יש לחתוך בתשלומי ההעברה, "במיסים השליליים", כדי להוציא את הבטלנים מהתים.

תמריץ מהו? "המרצה, תוספת מרץ, זירוז" שונה א.א.שושן במילון "החדש" שלו, ומיד טורח להוסיף: "(על-ידי עדוד מוסרי או גמול חֹמרי מסויים): מתן פרמיות כתמריצים להגברת פיריון העבודה". לא כלכלן הוא עורך המילון הלאומי, אבל במילים וברוחן הוא מבין. תמריץ הוא דבר מה חיובי. קיצוץ אינו תמריץ. קיצוץ הוא ענישה.

ומה יכול להמריץ אדם? גמול חומרי, אומר אבן-שושן. גמול חמרי אמרנו, מוטב נאמר "שכר". ואם כבר אמרנו שכר, אולי מוטב נבדוק רגע את מצב ההשתכרות של עובדי ישראל השכירים. הבא ונבדוק ביחד את שוק העבודה הישראלי, זה שאיש אינו מרבה לדבר בו, כשמניות שוק האבטלה הן שנמצאות בעליה מתמדת.

נבדוק בדו"ח השנתי האחרון של ז'ק בנדלק מהמוסד לביטוח לאומי: "ממוצעי שכר והכנסה לפי יישובים ולפי משתנים כלכליים שונים 2000-1999". נכנס לרשימת הלוחות, ומשם ללוח הראשון: "שכר ממוצע חודשי ושנתי של שכירים, אחוז השכירים ששכרם אינו גבוה משכר המינימום ומדדי אי-שיוויון, לפי צורת יישוב". אותנו יעניין רק נתון אחד בתך הלוח הענק הזה. למזלנו הוא מופיע במעלה הטבלה.

הנתון אותו אנו מחפשים יהיה אחוז השכירים במשק כולו, ששכרם שווה או קטן משכר המינימום. כלומר, אנחנו מחפשים את אותם "פראיירים" שהשטרסלרים חושבים שבשיטה הנוכחית אין להם סיבה טובה לצאת מהבית.

40.3%. או במילים, ארבעים אחוזים ושלוש עשיריות האחוז. כמעט מחצית משכיריה של ישראל משתכרים לכל היותר 3335.18 שקלים חדשים בחודש. כמעט מחצית משכיריה של ישראל אינם משלמים מס הכנסה ואינם מכניסים אגורה שחוקה לקופת המדינה. חלק ניכר מהם נאלץ להשען על הביטוח הלאומי להשלמת הכנסה גם בתום חודש של עבודה. בשנת 1997 עמד המספר הזה על 33.7 אחוזים בלבד.

על פי דו"ח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי, בשליש מהמשפחות העניות בישראל יש מפרנס אחד.

הנתונים המספריים האלה מיתרגמים לכדי נתון מילוי אחד: שוק העבודה בישראל 2003 כשל. מעבר לאחוזי האבטלה הגואים, גם מי שעובד אינו מבטיח לעצמו הווה נטול עוני. הוסיפו לכך את חוסר הביטחון הנורא ששוק העבודה הזה משרה על שכיריו גם בימיו הטובים, ותקבלו אסון שאין מרבים לדבר בו.

מה גורם לשוק העבודה הישראלי להיות מחורבן כל-כך? קצרה היריעה לפרט את כולם, מה גם שעבדכם הנאמן אינו בקיא דיו ברזיה של הכלכלה כדי להבחין בכולם. נזכיר רק כמה, כמו את שטף העובדים הזרים (ולפניהם/אחריהם הפלסטינים תושבי השטחים) שמנוצל על ידי מעסיקים כדי לדחוף את שכרו של הישראלי אל הרצפה (מיש מעוניין יכול לחפור קצת בעבודותיה של החוקרת עדנה בונאסיץ' -  Edna Bonacich, על שווקי עבודה "מפוצלים". לצערי לא מצאתי אותם פתוחים לקהל ברשת).

סיבות נוספות – תהליך התיאגוד והרישות של השוק הקמעונאי בארץ, שהביא לסגירת אלפי חנויות קטנות והחלפתן במחסני הענק שמעסיקים מבוגרים בשכר מינימום ומעדיפים לעיתים להעסיק נוער על פני מבוגרים (כולם מוזמנים להציץ למפלצת האיקאה הקרובה לביתם ולראות איך זה עובד בדיוק). התהליך הזה אחראי גם לחלק מאחוזי האבטלה הגדולים בישראל ובאירופה, שעברה תהליך דומה בעשורים האחרונים.

וכמובן – חינוך ופערים חברתיים. ממשלות ישראל מזניחות את מערכת החינוך מזה שלושים שנים. ממשלות ישראל לדורותיהן מזניחות את הפריפריה מזה חמישים ושש שנותיה של המדינה. חינוך רע ופערים מביאים לייצור סדרתי של אנשים שאינם יכולים לענות על צרכי שוק העבודה המודרני, אלא כידיים עובדות זולות. ויקי כנפו לא תוכל להשתלב מחר בבוקר בתעשיית ההיי-טק, אפילו לא כפקידה זוטרה. למעשה, היא לא תוכל להיות אפילו פקידה זוטרה במשרד עורכי-דין או מרפאת שיניים קטנה. וְויקי כנפו רחוקה מלהיות מטומטמת.

אם מדינת ישראל לא תטפל בשוק העבודה שלה, הוא לעולם לא תצא מהברוך שלה. פחות עובדים שמשתכרים שכר הוגן ייצרו הכנסות קטנות והולכות למדינה, ימשיכו לאכול במדינת הרווחה, יתרמו להמשך הדרדרות השירות שאזרחי המדינה מקבלים מהשלטון שלהם, ולא יגדילו את המרץ של העשירונים התחתונים להתקבל לעבודה, במידה וזו תהיה בנמצא.

אם יש בסקירה הזו אמירה כלשהי, הרי היא מסתכמת בכך שבעיית העוני בישראל, בעיית האבטלה, בעיית הפערים החברתיים בישראל, כבר מזמן אינה בעייתם של "הדפוקים". העוני בולע עשירון אחר עשירון. שירות נאות לאזרח מאת מדינתו הפך לחלום באספמיה, כשפחות אנשים מצליחים להרשות לעצמם להשלים את מה שהמדינה ההופכת ענייה וטפשה אינה מסוגלת להעניק. מעמד הביניים, שמחפש לדפוק את החרדים, מפקיר את עצמו לגורל טוב אך במעט מזה של ויקי כנפו.

שנו בשקט, ותנו למספרים לדבר.

 -------

והנה עוד משהו חכם שאמרה אישה חכמה על מאבק האמהות החד-הוריות. ועוד כתבת חובה של רותי סיני, אחת מגדוד הכתבות החברתיות הנפלאות של "הארץ", והפעם במבט מפוכח על עולמה הכלכלי של אם חד-הורית מהרצליה.