בשיטה הזו

מאות אלפי קליקים, יותר, עליהם רכובים בוודאי בני אדם, נהרו לבלוג הזה בסוף השבוע הזה מאתר "חופש", בעקבות קישור מהעמוד הראשי שלהם לפוסט מהחודש על ה"ברייטים" באמריקה.

"חופש" ודומיהם תמיד נתפסו אצלי כתמצית של חוסר סובלנות. הרוב החזק, זה שראשי הממשלה הם בני דמותו, זה שההון כולו כמעט מוחזק בידיו, זה שחוקי המשחק מבוססים על תפיסת עולמו, פתאום נחרד מכך שהמיעוט, מיעוט כלשהו, משתמש באותם חוקי משחק, שמלכתחילה מדירים אותו, כדי להשיג הישגים. פתאום החרדים האלה, שהציונות נכפתה עליהם הר כגיגית, שהשיטה הדמוקרטית מנוגדת לתפיסת עולמם (לנוחותינו הרבה), משחקים את המשחק, שולחים שליחי ציבור לכנסת ישראל, מנצלים היטב את השסע האידיאולוגי בחברה הישראלית, נעים מפה לשם ובחזרה, עושים הנכון עם ציבור שולחיהם. בושה!

ולא רק זה, אלא שתוך כדי שיחוק המשחק, הם אינם מקבלים את האתוס שעומד מאחורי החוקים האלה. הדמוקרטיה אינה חלק מנשמתם, אלא רק הדרך לכלכל את בשרם ומוסדותיהם. מה פלא שמחוללי המשחק זועמים על חילולו? ובכל זאת, גם אם אין להתפלא, מבחינתי יש לגנות.

ויש לגנות את חלק מהביטויים בהם משתמשים אנשי "חופש" באתרם. כמו העמוד הנושא את הכותרת "השתלטות חרדית", ובו מוזכרים מקרים בהם חדרו, אבוי, חרדים לתוך שכונות חילוניות למהדרין, ורק על ידי ניצול כלי של השוק החופשי והדמוקרטיה הקהילתית מצליחים לצאת מהגטאות שיועדו להם לדרוס רגל בשכונות שכבר ייעדנו לעניים הלא-חרדים, או אפילו לבני מעמד הביניים, ירחם הלא-שם.

תמיד כשמדברים על השתלטות חרדית על שכונות, על הצפתן של שכונות "חילוניות" בבתי כנסת ומדרשות, אני נזכר באלבום שהוציא חוני המעגל על השכונות הראשונות מחוץ ליפו, אלה שקדמו לאחוזת-בית ותל-אביב. במשך שלושה עשורים צילם חוני את נווה-צדק ונווה שלום, שכונות ילדותו, ראה אותן מוטלות בחורבנן, ראה את בתי הכנסת שהקימו אבותיו שוממים ומוזנחים. דרך המצלמה של חוני אפשר למצוא את היופי וההדר ששכנו פעם בבתי הכנסת האלה, אפילו בינות הררי העזובה וההרס.

אחר-כך נגאלה השכונה, או לפחות כך יאמרו גולשי "חופש". המהלך היום ברחובות נווה-צדק (גורלה של נווה-שלום לא שפר עליה בינתיים, אבל גם זה יקרה) מוצא את עצמו בשכיית חמדה עירונית אמיתית, ירושלים דתל-אביב–יפו. בתים ישנים, רחובות צרים, והכל משופץ, עם בתי עסק חדשים וצנועים. יפה שם, באמת יפה.

אבל בתי הכנסת אינם. כולם נעלמו. הזה שוכן תחת מגרש חניה שכזה. האחר, על בית מדרשו, מארח היום בית של צמד יאפים שוחרי טובת ילדם ושני חתוליהם. ההוא הפך לחנות, וההוא גוהץ לכדי מבנה משרדים נאה. את כולם נשא הזמן. השתלטות חילונית, קפיטליסטית, צמאת דם. לא? לא בהכרח. תל-אביב החילונית היתה צריכה לגדול לאנשהו, מתוך צפיפותה.

כשדני דותן פתח גלריה בשינקין, באמצע האימפריה החרדית של מרכז תל-אביב, הוא התנהג כמו אנשי הספר האמריקנים שהעזו לצעוד בעוז אל מקום בו איש לא פסע מעודו. כמו שהללו לא ראו את האינדיאנים, כך השינקינאות, שנצטרכה היתה מקום לברוח אליו, הגיעה לאמצע "כלום" מיושב בצפיפות.

גם החרדים, פלח אוכלוסיה שגדל ללא הרף, צריך מקומות לברוח אליהם. אנשי "חופש" אולי היו מעדיפים לראות אותם נשארים בגטאות שלהם (היי, זה עבד עם הערבים, לא?), אבל לחרדים יש תוכניות אחרות. הם רוצים ערים משלהם, והם רוצים גם לגור בנתניה, ובאילת, ובחולון ובכלל. ועל כך הם זוכים לכותרות כמו "השתלטות חרדית", שאין בהן משום הצעה לחיים משותפים מסוג כלשהו, אין בהן משום טרוניה על התנהגות שאינה חוקית (התנהגות שאינה חוקית לא זרה לחלק מהחרדים, שלא אובן כאן לא נכון), אלא אמירה ברורה ובלתי ניתנת לקבלה – אתם לחרכיכם, אנחנו לשאר הארץ.

(צילומי הרחוב מנווה צדק נלקחו מהגלריה של Olegis, שמופיעה באתר Jugend)

תיקון היסטורי: הגלריה של דני דותן, "תת רמה", לא היתה הגלריה הראשונה בשינקין. "הראשונה היתה באחד העם תשעים לא רחוק משם. קראו לה, אחד העם תשעים. האחים דותן רק הגיעו אחר כך." (תודה ליורם קופרמינץ)