בשיטה הזו

אני נורא אוהב את זוֹ שֶ. נורא אוהב את הכתיבה שלה, את האישיות שאני מנחש נמצאת מאחורי הכתיבה הזו. נורא אוהב את הדרך בה החיים שלה מתפתלים דרך הקרונות הרומנטיים שחולפים בהם בערבוביה. אני מתאר לעצמי שזוֹ שֶ היתה מעדיפה למצוא לה את הקטר ההוא/היא שלה ולתפוס בו איזו תנומה טובה, אבל חייו הקשים של המחבר הם לפעמים מקור הנחמה ותענוג שמוצא הקורא. לשניים אין בהכרח זהות אינטרסים. זה רק המחבר שמוכן, כל עוד חייו שלו מבולקים, לארח בחצרו את הקורא שואף המבולקה. בינתיים אני וזוֹ שֶ דרים לנו בשלום על אותה מרצפת הזמן. היא המחברת שלי, אני הקורא שלה. יבוא יום, לה יהיה סתם טוב, ואני אצטרך לגייס את מיטב אהבתי המצטברת ולפנות את המרצפת, מפטיר בהולכי איחולי כל-טוּב נטולי כנות.

אבל לא על פיתולי חייה של זוֹ שֶ נסוב הפוסט הזה, אלא על פוסט מסויים שהעלתה לא מזמן על הבלוגינג כקריוקי של הכתיבה. מה שאותי תפס שם היתה הקריאה של זוֹ שֶ לתת לינקים. נו, תראו מה זה. נכנס אדם למקום בו שוטחת אישה מקסימה את צפונות לבה, ומה צובט בו? הקריאה שלה ללנקק, או אם לצטט:

"ואם יש לכם בלוג בעצמכם, תנו. תנו לינקים. כולנו רקמה אנושית אחת. תנו לינקים לאנשים שאתם אוהבים לקרוא, כדי שמי שאוהב אותכם יוכל לדעת את מי אתם אוהבים. פרגנו לאנשים ששווים את הזמן שלכם, הם שווים גם את הלינק שלכם. זה לא כואב, זה לא עולה כסף, זו אהבת חינם, הכי לא אגואיסטית. זה להרחיב את מעגל האהבה שהייתם רוצים שיקיף אתכם."

ואני נורא בעד הרחבות של מעגלי אהבה, אז הנה, אני רוצה לספר לכם על בלוג שתפס אותי בזמן האחרון. לבלוג קוראים "תופסת טרמפ", הוא נכתב על ידי אחת שמכנה את עצמה "קוקית". מה בוער לקוקית? מלא דברים, האמת, מה שהופך את הבלוג שלה לחומר קריאה מרתק. כל מני נגיעות קטנות בחיים כאן בארץ, עם ראיה שמצליחה לחמוק מהבלתי אישי גם כשהיא מביטה במה שלא נובע מהעולם שהיא נוגעת בו. הכל מחכים ומעורר מחשבה (היא, בניגוד לעבדכם, נוהגת לסיים פוסטים עם ניחוח של הרהור פתוח, ולא בנחרצות אלימה). ובנוסף, משהו נושב מהבלוג הזה, שקשה לי אלא לקרוא לו חמידוּת אמיתית. מומלץ עם פרו. (ורק שתיתן בעצמה לינקים, האגואיסטית).