בשיטה הזו

מדווח רונן גרינברג ב-ynet:

• "יש סיכוי שתחזרו הביתה בארון עטוף בדגל". כך אמר מפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בדרום הארץ, אלוף משנה אהרון חליווה, במה שאמור היה להיות "שיחת מוטיבציה" לעידוד מאות טירונים, לפני יציאתם לגיבוש שאמור להכריע מי מהחיילים שהתנדבו לחטיבה, ישרתו ביחידותיה המובחרות. החיילים הנדהמים דיווחו להורים ואלה הציפו את לשכת המפקד בשיחות טלפון נזעמות. 

אכן אמירה מדהימה ומעוררת זעם של איש חסר אחריות. לא חסר הרבה והיה מספר למיטב בנינו כי חלקם עלול למצוא את עצמו קטוע גף זו או אחרת, יש מי בהם שיסבלו כאבי תופת כל ימיהם, יש בהם שמוראות הקרב יחרידו לילותיהם. איש חצוף ורע. מה הוא מכניס פנימה, לתוך אווירת ההישגיות הנערית של חווית הטירונות את המציאות המתועבת הזו? מה הוא מכניס את כל אימוני הירי והמסעות לתוך הקשר? הרי השירות הצבאי בישראל אינו אלא תהליך גיבוש חברתי, טקס חניכה שדורש מאמץ פיזי, משהו ש"כולם כבר עשו". ולהיות בצנחנים זה בכלל, כמו להתקבל לרפואה. סמל סטטוס. מאיפה הגיע הארון המחורבן הזה לשיחה?

אני מקווה שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו הרים טלפון לאל"מ חליווה, והבהיר לו שככה זה לא יכול להמשך. אם עננת המוות תמשיך לשרוץ מתגרה מעל תלתלי הנוער הלוחם שלנו, עלולים התלתלים הללו לשאול את עצמם אם המחיר הזה שווה בכלל. עלולים ההורים להתעורר מחלומם התמים ומלא הגאווה, להתחיל לתהות אם המשימה הזו באמת הכרחית, אם את ההיא אי אפשר היה לבטל. יתהו. ככה פתאום, מתוך ההפקר העיוור. ומה נעשה אז? מה יעשה הקולקטיב העברי בארצו? מי יגן עלינו? האמנם נאלץ להפקיד את שנתנו השלווה בידיהם של מי שחסים על חייהם, מי שיוצאים אל הקרב רק לאחר ששאלו אם מותם הצפוי יש לו הצדקה? מה תהיה אחריתנו, בעולם שכזה?

מכאן אני קורא להדיח את  אלוף משנה חליווה, האיש שמסכן את קיומה של מדינת ישראל, מדינתם של ילדים חולמניים ויפי בלורית.