בשיטה הזו

הקסטה שהכינה לי מנעימת לילותיי, להשמיע לי במהלך העליות מאתגרות המנוע אל עירה, יש בה הפתעות קטנות. מטבעי, אני מעכל מוזיקה בכמה שלבים. ראשית, אל מול שיר חדש או רצף חדש של שירים מוכרים, אני נמלא חרדה. כל החופש הזה של הצלילים, החריגה מכל תבנית צלילים שכבר הכרתי, מפעיל מיד את המקטלג המוזיקלי שבמוחי: דפוסים מאובחנים, חריגות בולטות מתוייגות. שמיעה, שתיים, שלוש שמיעות וארבע, והנה נכבש השיר, וכבר אינני שומע אותו, אלא את שחזורו המוגבל הנובע מימין מוחי אל שמאלו.

לכאורה יש כאן משום אונס ורצח. נלקחה יצירה מוזיקלית חיה ופרועה, ובמקומה הוצב דחליל זה של תבניות וחריגות ממוספרות. ואולי זה אכן המקרה, ומי יודע בכלל כמה אני מפסיד כשאני חדל לשמוע את השירים להם אני מאזין.

אלא שמפעם לפעם, ברגעים שטרם הצלחתי לאבחן, לתייג ולהרוג, חודר תו אמיתי, כזה שלכאורה כבר שמעתי מיליון פעמים, אך למעשה מעולם לא שמעתי אותו, במרוצת הקטלוג ומחזוריות השחזור. זה מה שקרה לי, איפשהו בין מחלף לוד לרמלה, בדרך הביתה, כש"כשזה עמוק" התנגן.

זה הביצוע של קורין אלאל ואביתר בנאי מתוך ערב מחווה שנערך לכבודה. היא שרה את הבית הראשון, הוא מצטרף אליה לפזמון, לוקח בית לעצמו ואז עוד פזמון.

מה מסתתר בתוך שניה מתוקה

כשזה עמוק את יודעת

מה שנשאר בסוף זו רק השתיקה

כשהוא רחוק את לבד

ואיך שהוא שר את השורה האחרונה הזו. את ה"את ל-באאאד" הזה, כמו מטיח אותו בלבד הזה שלה, בלבד הזה של כל אחד שהוא רחוק לו. אלוהים, כמו זריקת אכזריות לעורק הכלילי. איזה מזל, אני חושב לי כשקורין שוב נוטלת את המושכות בשפיות חומלת, איזה מזל שאני לא לבד עכשיו, מול הדבר הזה שיצא לאביתר בנאי מהגרון. בטח הייתי עושה תאונה.

בכלל, מזל אני לא לבד. אני לא בנוי לזה.

אגב,

מאז כבר שמעתי את השיר הזה עוד שלוש פעמים. בכל פעם שהתקרבתי אל השורה ההיא התרכזתי. ניקיתי את המוח משאריות הפעם הקודמת וחיפשתי לתת לזה עצמו להכנס לי לנשמה, סתם כדי לתרגל כאב שאין. אבל זה כבר לא שם בשבילי, אביתר נשמע אנושי וטוב כמו קורין. כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליח לשמוע את הל-באאאד הזה שוב.