| 12/2005
בלה בלה
אין מה לדבר, המחשב של האישה עושה הרבה יותר חשק לכתוב. אולי זו הניידות, אולי המקלדת העדינה, אולי זו פשוט האי בעלות, כך או כך, הנה אני כותב, כמעט בלי לשאול את עצמי על מה, בלי לנסות ולתכנן את הנסיעה. בעצם, את החלקוּת הזו אפשר יהיה להמשיך רק עד סוף הפסקה הראשונה. אחר כך כבר נצטרך נושא. הנה זה נגמר. 3. שתיים. 1. לקפוץ.
חזרתי אתמול משלושה ימים של מילואים. היה נורא קשה. בעוונותי כלפי עצמי, אני קצין בצבאה של מדינתנו. הסיפור שאני מספר לכולם, ויש סבירות שהוא גם נכון, מדבר על איזה חפ"ק עלום בחרמון לפני יותר מעשור. ישבתי אז ליד מרכזיה פרמיטיבית, מחבר בין טלפוני שדה, משקיע את רוב השעמום בקריאת "מלכוד 22". בשלב מסויים, אני חושב שזה היה בדיוק כשג'וזף הלר מתחיל להיבהל מהיקום הגרוטסקי שלו, גם הספר לא הספיק, והתחלתי להקשיב לשיחות של הקצינים הזוטרים שישבו לידו. השיחות עסקו, כדרך שיחות קצינים זוטרים המגששים אחר נושא שיחה, בבה"ד 1 ובעלילותיהם שם. לא שזכורה לי עלילה אחת מיוחדת, ואולי לא היה שם דבר מיוחד, אני החלטתי שם שאני חייב לעבור את החווייה הזו, ולו בגלל שאם לא אעבור אותה, לא אדע אם החמצתי משהו.
לאן נמשיך את הסיפור עכשיו? נחזור למילואים? יש שם סיפור משעשע על אלוף משנה אחד, איש צעיר למדי אבל אפור שיער קצר לגמרי, שהצליח למתוח מעט תוכן לכדי ברברת בת שעתיים וחצי, אל מול קהל רטוב מגשם, עייף ובחלקו גם מת להשתין. היה רגע אחד שם, בו משך אפור השיער בכתפיו, ושאל בשלישית אם יש עוד משהו שרצוננו לשאול אותו. לא ידעתי באותו רגע אם יהיה מעליב יותר להמשיך ולנעוץ בו את המבט הבוהה שעטיתי בחצי השעה האחרונה, או להשפיל מבט. לא רציתי להעליב אותו. היה שם משהו מכמיר לב, באדם שכולנו שם כפופיו, ושהוא מביט בנו במבט זקוק שכזה, רוצה שוב לספר לנו איזו עלילת גבורה, להפסיק שוב איזה סיפור אחר בטענה שאסור לו לספר לנו את ההמשך. השעה היתה מאוחרת. נראה היה שהאיש הזה בורח מהבית. מוסרים לי כאן שזו תופעה נפוצה, גברים שבורחים מביתם.
שאר הזמן היה קשה מנשוא. משהו לטפל בו מתישהו. הכל עלי, יש משהו לעשות, הוא טרם נעשה, והכל אני אשם. סבל גדול. אולי פעם אדבר עליו. היום בעבודה, כשהיה איזה משהו שלא הייתי סגור עליו, כשמי שידע לא היה שם, שוב שנאתי הכל, מעצמי ואילך, ונאלצתי לסגור את עצמי בשירותים, למשחק זריז של סנייק, כדי להירגע. למזלי, בעבודה אני מרגיש רגוע מספיק, אני מקצועי מספיק ובטוח מספיק, בשביל לצאת מזה מהר. במילואים זה פשוט מחזיק כל הזמן כל הזמן, מכווץ את הבטן כמו כדור.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
