בשיטה הזו מיקוד בטח לא יהיה כאן |
| 1/2003
תומכת "שינוי" הראשונה בהיסטוריה
בשבועות האחרונים אני שקוע בניסיון השלישי שלי לצלוח את "שירה" של ש"י עגנון. בפעמיים הקודמות, כנראה מהלם עושר השפה וסגנונה, הגעתי עד עמודים 20 ו-45 בהתאמה. הפעם התחלתי מאיפה שהפסקתי בפעם הראשונה, ואני בולע את הספר בשקדנות של פקיד חרוץ, 10-20 עמודים מדי קריאה, מנות קטנות של סופר גדול. אבל לא על זה רציתי לדבר.
רציתי להביא לכם קטע קטן מתוך הספר, שנתקלתי בו אתמול בלילה. פרופיסור מנפרד הרבסט והאחות שירה, שביחסיהם עוסק הרומן, הולכים להם בשבת אחת של שנות הארבעים המוקדמות ברחובות ירושלים:
"כשהיו בחוץ מצאו את הדרך חסומה לפניהם על ידי לבושי סמוט ואטלס שהילכו רחבים לאורך הרחוב, מהם שטריימלים מונחים להם על פדחתם מהם שמוטים לצד שמאל ומהם שטריימלים בידיהם והם עצמם נסבכים זה בזה וקולם הולך. חסידים הם, אמרה שירה, מפולין הם. שומע אתה את קולם, שומע אתה את חיתוך דיבורם, יאך מאך, איטשי מאייא. כמה מכערים הם את העיר בלבושם ובתנועותיהם. אמר הרבסט, בירושלים כל אדם מכער את העיר. בבקשה ממך אותה שמנמנית אותה עבה שמלובשת מכנסים קצרים ומקרקשת בשוקיה, כלום מוסיפה על תפארתה של העיר? ושני מלוויה אלו שידיהם על מתניה של זו כלום יפים ממנה? אמרה שירה, אם אינם יפים בשבת, יפים בחול. מתקנים כבישים ובונים בתים ועוסקים ביישובו של עולים ועושים כל מלאכה ואוכלים לחם של עבודה. ואילו הם, החסידים, הללו ביישובו של עולם אינם עוסקים, כל מלאכת עבודה אינם עושים, כל הימים הם בטלים ואינם נוקפים אצבע לעשות כלום ובלילה הם מעמידים וולדות כמותם, בטלים טרחנים צווחנים צעקניים חומדי ממון אוכלי לחם עצלות, בעלי מחלוקת, עושים מחלוקת עם עצמם עם נשיהם ועם בניהם ובנותיהם ועם כל העולם כולו. כמה אני מכירה אותם, כמה אני שונאה אותם. רואים הם אותנו כאילו לא נוצרנו אלא לשמש אותם. אלמלא אינם צריכים לנו ולמוסדות החסד שלנו היו טובעים אותנו ברוק." (שירה לש"י עגנון, ספר שני, פרק יב, עמ' 244 בהוצאה החדשה).
לא נשמע בדיוק כמו הטיעונים שהאדון לפיד משמיע מדי יום, בין נעיצת אצבע זקורה בפניהם של צופי התעמולה ובין בליסת עוד סיר גולאש לא-כשר-בכוונה-תחילה?
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
