בשיטה הזו

• 
  
  "כשקראת את האמנה, בטח שמת לב שהחלק הראשון שלה מוקדש כולו ל"מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של עם ישראל". אני מדברת על ציטוט כמעט מדויק מהכרזת העצמאות, שכולל התייחסות נרחבת לשואה ולשנות הגלות שקדמו לה. כל עורך שידו קלה על מקש הdelete, היה מעיף את הפסקה הזאת. לכאורה זה כה מובן מאליו, שזה מיותר. אלא שחשיפה של המנגנונים הרטוריים מאחורי האמנה לא מאפשרת להתעלם ממה שנדמה כמיותר.
  "אני חושבת שהפסקה הזו מקושרת ישירות לרצח רבין ולשסע שעומד מאחוריו. הציונות הדתית ראתה ברבין בוגד ברעיון של ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, היא ראתה את עצמה כמי שמצילה את הבית כולו מפני מי שהפנו לו את גבם. לכן, לדעתי, המשפט שלך לגבי שותפות הגורל הברורה לכאורה מאליה בין היהודים הישראלים באשר הם מופרך. רצח רבין התרחש משום שאם היה משהו ברור, זה שאין שותפות כזו.
  
• "פרופ' רחל אלאור כתבה ספר מדהים, שמצוטט גם בעבודה שלי, ובו היא מתארת את רצח רבין כרצח על כבוד המשפחה. רבין עשה את המעשה האסור (הסכמי אוסלו) והפנה את גבו לשותפים הטבעיים שלו לכאורה, הרחיק אותם ולתפיסתם, זלזל בהם. שותפות הגורל שאתה מדבר עליה קרסה, ובמקומה נמצאו שותפים (בשפתה של אלאור - "רבין תינה אהבים" עם האויב) אחרים. אמנת כינרת היא אחד מניסיונות רבים לכונן מחדש את השותפות הזו. באופן לא מפליא, מי שמורחקים מהשותפות החדשה הם מי שעמדו במרכז פרשיית האהבים האסורה - הערבים. הביקורת העיקרית שלי, כמו של רבים אחרים, על אמנת כינרת היא שהרחיקה את ערביי ישראל מהשיח החדש שהיא מבקשת לכונן. כפי שכבר כתבתי בבלוג, הרעיון שמאחורי אמנת כינרת הוא הצורך להסכים. היא מנסה לכונן שותפות גורל פיקטיבית, רחוקה מהמציאות וכלל לא ברורה מאליה."

שותפות גורל, לעומת זאת, אינה מותנה בהתנהגות אחד הצדדים. שותפות הגורל היא הוודאות שגורל שני הצועדים חד הוא, בין אם ילכו יחדיו ובין אם ילכו בנפרד. אין בין השניים קו מפריד אמיתי בכל הקשור לגורל, כלומר לעצמם קיומם. אם תבוא הכליה על האחד, בוודאי תבוא הכליה על אחיו. אם תבוא שואה (ולא לשווא אני מאזכר את האירוע שכמו חתם סופית את שותפות הגורל הזו ואת חוסר המשמעות של הדרך בגורל היהודי) וכליה על החילונים, יאבדו גם חובשי הכיפות הסרוגות וגם החרדים. גוף אחד אנחנו לצרינו. גורל אחד משותף לכולנו, תהיינה הדרכים שניקח אשר תהיינה.