בשיטה הזו

ברחתי מיעקב אילון והאינפוזיה הטראומטית שלו. כמה מעט זמן יש לו לאדם להיות עצוב כשאומרים לו להיות כזה, ועוד בדחיסות שכזו. דווקא אצל הבריטים, ב-BBC News, כשבחור יבשושי להחריד טען כי טיסה לחלל היא עדיין סיפור מסוכן למדי, עם סיכוי של כאחוז לא לחזור הביתה בחיים, היה מקום לה לנפש לכאוב.

אבל הכאב, אפילו שהוא רצוי, הוא גם, נו, כואב. והחיים, כל כמה שהם נסמכים על הכאב, כך הם אינם אוהבים אותו. וכבר מתחיל המוח להטליא את העקיצה בהומור שחור. והנה ראיון עם בן משפחה מרצד על המסך, והמוח המרושע תוהה אם האירוניה שבביטוי "תנוחמו משמיים" שווה בדל חיוך. ומפה לשם הגיעה מסקנה כי כדאי לעבור למקום אחר, לעולם שכולו היסח דעת. והרי מה שדג האיש בחכתו (ותודה לאימשין והבלוג המצויין שלה).

ביום שני, דקה לפני שהשעון הראה בחירות, פורסמה באינדפנדנט הבריטי קריקטורה המציגה את ראש הממשלה (היוצא, הנכנס) אריאל שרון כשהוא אוכל ילדים, ככל הנראה ילדים פלסטינים, ודמותו אומרת: "מה יש, מעולם לא ראיתם פוליטיקאי מנשק ילדים?". ברקע מרחפים מסוקי צה"ל, זורעים הרס וקוראים "הצביעו שרון". ניתן רגע אחד של בהיה בדבר עצמו, ונמשיך הלאה.

בעקבות סערת הרוחות הצפויה בעקבות מכתם אלים שכזה, העלה היום העיתון הבריטי עמוד הדן בשאלה - האם הקריקטורה שלפנינו היא סאטירה או אנטישמיות? ראשית גויס חבר הפרלמנט הבריטי היהודי שטען כי רק שגרירות ישראל ("בעבר מוסד דיפלומטי מכובד, אך עתה כלי של שר החוץ הגרוע בתולדות ישראל, בנימין נתניהו") יכולה להפוך סאטירה לגיטימית, הגם נוקבת, לאנטישמיות.  מולו התייצב דווקא עורך עיתון יהודי מארה"ב, שטען כי מי שמראה יהודי אוכל ילדים - חוטא באנטישמיות.

שתי הכתבות הבאות היו מאירות עיניים הרבה יותר. פיליפ הנשר, מבקר האומנות של העיתון, ביקש להציב את הקריקטורה בפרספקטיבה האומנותית שלו. מדובר בשאילה של תמונה מאת גויה, העוסקת בסאטורן, אבי-זאוס אם זכרוני אינו מטעני, שאכל את ילדיו מפחד שהללו יירשו אותו. התמונה המקורית, טוען הנשר, שייכת לסדרה האנטי-מלחמתית של גויה, וכך יש להבין אותה. הנשר, בן סורר למורשת "למה התכוון המשורר" המאוסה, מבקש מהמביט בקריקטורה לשאול את עצמו שאלה אחת בלבד: "האם אותה האשמה היתה יכולה להעשות, באותה עוצמה לגיטימית, על ידי מאייר שאינו אנטישמי". הנשר (ואני עמו) עונה ב"כן" מהדהד, ועל כן פוסל את טענת האנטישמיות.

האחרון שיפתח את פיו כאן (לפני שהעם יאמר את דברו בפורום משלו) הוא מאייר הקריקטורה בעצמו, דייב בראון. בראון טוען כי שמע את הידיעות על התקפת צה"ל בעזה בסמוך לבחירות, הבין שמדובר במסר דווקא לעם הבוחר בציון, חיפש דימוי אפל ואכזרי, ונזכר בציור של גויה. איך אפשר לטעון שאני אנטי-ישראלי, אומר בראון, שהרי ציירתי את הקריקטורה שלי לפני הבחירות, כשמפלגת העבודה והצעת הפתרון שלה היו עדיין רלוונטיים. על פניו, ניתן להאשים את בראון בהעדר הבנה של ציבור המצביעים בישראל 2003 (מישהו שם פה לב להתקפה בעזה? מה בדיוק מבדיל אותה מקודמותיה?), אבל קשה להלביש עליו אנטישמיות רק על סמך הקריקטורה שלו. 

ולראיה נוספת, הנה לפניכם הציור המקורי של גויה, ומתחתיה פארודיה עליה, המראה את סנטה קלאוס אוכל ילדים.

פתאום זה נורא מצחיק, אה?