בשיטה הזו מיקוד בטח לא יהיה כאן |
| 2/2003
עניין של מצב רוח
נחמן שי שואל היום ב"גלובס" מה דפוק בנשמתנו הקולקטיבית. איך זה שאנחנו יודעים להתאבל כל-כך יפה ונכון, ואין לנו שמץ של מושג איך לשמוח כהלכה:
- האבל הזה, הציבורי והפנימי, הוא אבל אמיתי. אבל שהוא מאוד ישראלי, שלנו. ברגעים כאלה (והם הרי מתרחשים אצלנו חדשות לבקרים) נוצרת במהירות תחושת אחדות, קירבה. תחושה זו היא מסימניה של חברה קטנה, אינטימית, שהכל בה מכירים את כולם, והכתף שלי היום היא הכתף שלך מחר.
- למרות המאמצים שרשתות הטלוויזיה והרדיו השקיעו ב"חימום" דעת הקהל, למרות הראיונות המקדימים הרבים, כולל סרט דוקומנטרי מיוחד שהפיק ערוץ 1, ולמרות החיוך המקסים והרגוע של אילן רמון - שיגור האסטרונאוטים צנח במהירות לשיגרה הישראלית העייפה, שיגרה שערב הבחירות ודאי לא היטיב עימה.
- עוצמת תרועות השמחה שלנו, מה לעשות, הפוכה לגמרי למימדי האבל שאנו מאמצים בשניות אחדות ולאורך זמן. מתברר כי בהיסטוריה שלנו כחברה וכמדינה, לא למדנו לרגע לשמוח, ליהנות, להפיק חיוך של אושר ממצבי יום-יום, משיגרה ובוודאי מרגעים מיוחדים.
- ימי העצמאות שלנו, כמו חגיגות לאומיות אחרות, מזכירים לא פעם תבשיל שהקדיח, חמין שמחממים אותו מחדש - ומקבלים איזו עיסה לא ברורה של צבע כחול-לבן, צבא בכמויות גדולות ועברית מצוחצחת ונפוחה.
- אנחנו זקוקים לפסיכולוג לאומי (את התואר הזה עוד לא חילקו, כמדומני) שיוכל להניח אותנו כציבור על ספת הפסיכיאטר, ויעשה לנו אבחנה יסודית ואמיתית. למה מצב הרוח הלאומי שלנו הוא ביסודו עגום? למה הרגעים היפים שלנו הם דווקא הרגעים העצובים? מדוע תחושת הקיום שלנו מתבססת על תחושת "האין", "הריק", ולפרקים קרובות מאוד, תחושת המוות!?
ואני תוהה, איך זה שיממה וחצי אחרי שהקולומביה היתה אמורה לנחות בשלום, כבר היה מצב הרוח הנפוץ בישרא-בלוג חייכני כתמיד. תמיד.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
