בשיטה הזו מיקוד בטח לא יהיה כאן |
| 2/2003
אולי אני יכתוב בלוג?
ירדן ניר מציע ב"האייל הקורא" מפה ומפתח להבנת הסכסוך הלשוני הגדול בין הטהרנים לתארנים. האם "שלוש עשרה גברים" זו בהכרח טעות? כרגיל באייל, הדיון שבא בעקבות הכתבה מעניין ומחכים לא פחות ממנה.
אישית, וללא קשר ישיר לסכסוך האמור, אני אוהב עברית שיודעת איך לדבר ולכתוב את עצמה. אין זה אומר שאני מחייב עברית תקנית, אלא שאני מעדיף ששבירת החוקיות תבוא מתוך בחירה ולא מתוך בורות. כמו עגנון שקורא לשירה האחות "גבוהית", ולמרות שאין מילה כזו הרי שעכשיו יש, ופירושה אישה גבוהה ורחבת כתפיים. דבקות בחוקים מולידה לסטגנציה בהכרח, אבל אי הכרתם יוצרת רעש חסר פשר, בסופו של דבר.
כמו למשל עולם הקולנוע. לתחביר הקולנועי יש חוקים, שלא נקבעו על ידי אקדמיה אלא מתוך ניסיון של במאים ופסיכולוגים. עריכה מהירה יותר יוצרת אצל הצופה תחושת מתח ומאיצה את קצב לבו. שימוש בצבע האדום מרמז על תשוקה ותאווה. אלא שעידן MTV והקליפים שלו הביא לכך שבכל 10 דקות יש כמה מאות שוטים, שצריכים להיות שונים זה מזה. מטבע הדברים, במצב כזה אין עוד ניסיון להתאים את השוט לאמירה, ויש כאן עילגות קולנועית ערוכה במהירות שיא, שהופכת את הצופה לקהה. מכאן ואילך, גם כשהצופה הקהה יצפה ביצירה מחושבת היטב של קובריק, היצירה לא תעבוד עליו כמו שקובריק התכוון. אם הצופה הקהה ניחן בידע קולנועי הוא יוכל לפרש אותו דרך שכלו, אבל קשה יהיה לו להרגיש דרך הבטן את מה שהבמאי רצה שהוא ירגיש.
או שאולי השחתתי כאן מילים לא על טעויות תחביר ודקדוק, אלא סתם על גרזנים קהים של שפה, על עשרים וחמישה סימני קריאה שבאים להדגיש שג'סטין טימבלייק שולת!!!1 או ש-ynet תתביישו!!!!!!! והופכים את סימן הקריאה היחיד, הנרגש, הזועם, למין לשון המעטה נרפית.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
