הלילה, אחרי חצות, ליד תאטרון הבימה בשבתו כהייניקן קלאב, עוברת אחת, קצוצת בלונד במעיל עור שחור. אני נמצא מאחוריה, כשמהאוטו שהאט נסיעה לידנו יוצא אחד. הוא מתקרב אליה, הולך כמה צעדים לצדה, אומר לה דברים שאני לא שומע. אולי הוא החבר שלה? בכל מקרה, היא לא רוצה לדבר איתו. היא לא רוצה שהוא יתקרב אליה, את זה אני שומע. אבל מה אם הוא החבר שלה? בעצם זה לא משנה הרבה, אני לא מתערב כי כל הסיפור מפחיד אותי נורא. יש לו חבר באוטו, שמלווה את שלושתנו כל הזמן בנסיעה זוחלת, ושניהם נראים לי גדולים ממני. אם אני מתערב, ואני רוצה להתערב, אני חוטף פה מכות רצח. אולי מישהו מוציא כאן סכין, אולי מישהו דורס אותי. בכל מקרה, התוקפן קולט את המסר, ונסוג אל האוטו תוך כדי צעקות "שלא יזיינו אותך יותר בחיים". שוב ושוב הוא צועק את זה, עד שהוא והחבר שלו נעלמים מעבר לרמזור.
אני הייתי צריך לדפוק לו מכות רצח. הייתי צריך להיות חזק ומיומן, או לפחות חמוש, ולהפחיד אותו. להרוג אותו הייתי צריך. להיות גיבור. אם הייתם שואלים אותי, אז הייתי צריך לעשות שם משהו. להציל אותה. למנוע את זה. היתה שם אלימות גדולה ואני סתם הלכתי מאחורה, רציתי להיות גיבור. אבל נורא פחדתי.
יש לי זכרונות שאני לא יודע אם הם נכונים. כל מני סיפורים שסיפרתי לאנשים אחרים כדי לתקן טעויות כאלה, פחדנויות כאלה, שמחקו לי את האמת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
