בשיטה הזו מיקוד בטח לא יהיה כאן |
| 3/2003
בריכות טסטוסטרון מסיס
ברוח הימים, ג'ייסון קוטקה, בלוגר מצטיין, תוהה אם הוליווד וסרטי המלחמה שלה הם לא הסיבה העומדת מאחורי הסתייגות התקשורת האמריקנית מהמלחמה שבוש רוצה להתחיל.
- חיילים פוטנציאליים גדלו על צפייה בייצוגים ריאליסטיים במידה הולכת וגוברת בטלוויזיה, בתמונות ענק צבעוניות, בסרטים, ובמשחקי וידאו. ייצוגים בדיוניים ומשוטחים של המלחמה עדיין לא מכינים אנשים למה שקורה בקרב, אבל זה בטח קשה לגייס מישהו אחרי שהוא ראה את 15 הדקות הראשונות של "להציל את טוראי ראיין".
- אולי התיאור של מלחמה במדיה קשור איכשהו גם למחאה נגד המלחמה; לראות מלחמה -- אפילו אם היא מדוללת ועל המסך -- גורמת לאנשים לחשוב חזק לפני שהם שולחים מישהו למצב שכזה, בין אם להעיף רודנים משלטונם זה רעיון טוב או רע.
זו בוודאי הפעם הראשונה שאני שומע מישהו שחושב שהוליווד עשתה משהו כדי להרתיע אנשים ממלחמה. לרוב נוטים להאשים אותם, בצדק גמור, ברידוד של העולם לכדי טובים ורעים, תפיסת עולם המחייבת מלחמה פעם ב. שלא לדבר על הדוגמא שקוטקה מביא, "להציל את טוראי ראיין", שלוקחת את 15 הדקות הללו ומגייסת אותן לטובת המלחמה, הצדק שבמלחמה, המלחמה על הצדק.
ובכלל, לטעון כאילו המלחמה הולכת ומוצגת באופן ראליסטי יותר ויותר נשמע לי מופרך. מעודי לא הייתי במלחמה, אבל 10 דקות הלחימה המוגבלת שכן איתרע מזלי להקלע אליהן היו נטולות מוזיקה באופן מפחיד. גם השוט האחד, הארוך, היה מאוד שונה מכל מה שלימדו אותנו בסרטים. שלא לדבר על זה שאף אחד לא נהרג (10 דקות, לכל הרוחות), והדבר האחרון שהתחשק לכל מי שהיה שם (וקשה לי להעיד בשמו של האויב) היה לחזור לשם שוב.
הוליווד בנתה בריכות של טסטוסטרון מסיס ונתנה לכולנו לשחות בהן, כדי שנהיה מוכנים מנטלית למלחמה הבאה. זה ש"מטאל ג'אקט" היה סרט אנטי-מלחמתי, לא מעיד על כלום.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
