בשיטה הזו

בדרך מירושלים לתל-אביב, ציר תרבותי בקנה מידה וויינטי, על כביש 443, בדיוק כשנכנסים לקטע שהסכם ז'נבה יחזיר יום אחד, נעלמת לי 88fm. מצחיק שכתבתי עכשיו "נעלמת", כי זה לא נכון. הערבים, עם השירים המסולסלים שלהם, הזרים הנחותים והמאיימים, פשוט עולים עליה. בהתחלה יש מן קרב האבקות רומי שכזה, פעם גובר המערב ופעם האוריינט, אבל די מהר מוכרעים הצלבנים עם הגיטרות החשמליים, ואני נאלץ לברוח מהג'יהאד המוזיקלי המתקומם עלי בתוך רכבי שלי. אין שום דבר מעכשיו ועד מודיעין – לא רמזור, לא שוטר ולא תחנת רדיו ראויה, רק גלגל"צ מלווה אותי בפיתולים, כשאני מרשה לפיאט הלבנה הקטנה לרעוד כולה במהירויות חלומיות.

אני מתעב את גלגל"צ, כי כבר שמעתי אותה. שקיות של במבה מוזיקלית נפתחות לאורכן, משעממות את החיך. כל הזמן עד לרמזור הבא, אולי עד בית חורון ביום בהיר, אני מתגעגע למוזיקה חדשה, אפילו כשלונות מחרידים, ובלבד שינסו. ב-88 מנסים, ולפעמים הם לגמרי מצליחים שם. אוהבי מוזיקה משדרים לאוהבי מוזיקה. מכל נסיעה מירושלים אני יוצא עם דיסק או שניים להוריד, או לפחות עם שיר להוסיף לפרויקט המוזיקה התקוע שאני מנסה להפיק לתת-שמיכתית שלי. יש משהו בשפע המוזיקה הבלתי מוכרת שמרחיב את העולם קצת, שגורם לו להראות פחות חבוט ומשומש. משהו מרחיב נשימה יש בזה.

רוצים לסגור עלי עכשיו קצת. לאחד את 88 עם רשת ג'. לא מתוך כוונת זדון כמובן, כי הרי ימים קשים ואין תקציב. אף אחד לא משלם היום אגרה הרי. ויש את מכבי לשלם לה מיליונים מדי שנה. רשות שידור של חדשות מוכתמות בפוליטיקה וטקסים לאומיים. מוות לתרבות העברית, מוות לתרבות לעברים. רק מדון וגאווה תקבלו מעכשיו. קוסאמק.

מורכרמון קוראת למעשה. בואו ננסה להציל את 88fm ממהרסיה. אני מחרה-מחזיק אחריה, חותם על העצומה, קורא להמשיך ולהפיץ את הקריאה שלה, ותוהה במקביל אם יש למישהו רעיון טוב, איך אפשר להשיג מספיק כוח כדי להביא לפירוק רשות השידור, ולהקמתה של רשות ציבורית חדשה, מבוהלת פחות, לחיצה פחות, ושוחרת תרבות וידע.