בשיטה הזו

שוב באים הימים הנוראים, ימי בחילה איומה ועצב בלתי נשלט. הנה היא שוב, לאומיות ארורה שלי, יושבת מול מראה בחדר השינה שלה, מקרבנת את עצמה יפה-יפה. איזו מסכנה שלי, איך רדפו אותך והרגו בך, איך רודפים אותך והורגים בך. מסכנה שלי. כמה רחמים ועצב על מר גורלך. איך כולם חזקים נורא ואת תמיד כפופה ומחכה למלקות. איזה בת זונה ארורה את, צבועה ורצחנית, בריונות אטומה שכמותך. אולי תעזבי כבר את ואנונו?

ושאלה קטנה, שעולה לי פתאום: אם אנחנו כבר לא קורבנות, מה נעשה אחרי שנסיר את כתם הכיבוש מראותינו, וכבר לא נוכל אפילו להביט בשואה כקלגסים? אולי תתירו לי פשוט לשכוח?