| 4/2003
אז ראיתי את "ג'נין, ג'נין",
ומה יש לומר, אכן מדובר בסכנה ברורה ומיידית למפעל הציוני כולו. עין עברי כי תשזף את פיסת התעמולה הזו, מיד תעבור אל עברו השני של המתרס. לא עוד התקווה. מעתה רק בילאדי, בילאדי.
בסופו של דבר, כשניצבים מול הדבר עצמו, מבינים ממה מפחד הצנזור הישראלי. הרי העובדות, מסולפות או מדוייקות, הן חלק קטן מהסרט. אם אכן ירו הטנקים אל אגפו המערבי של בית החולים במחנה הפליטים, או אם לא ירו, היינו הך. צה"ל לא יהפוך לצורר חסר הבחנה באם כן, ולא יחדל מלהיות קלגס דורס באם לא. גם הסיבות שהביאו אותנו עד הלום ידועות הרי לכל ישראלי. שאגת הנקמה והרצון להפטר מחוסר האונים מול הפיגועים עדיין מהדהדים באוזנינו התיכונה. לא העובדות, הסיבות והתירוצים הן העניין המרכזי בסרט של מוחמד בכרי.
ילדה אחת, בת 12, אולי בת 14, תופסת את העין במהלך הסרט. בכרי שוזר קטעי ראיון איתה לאורך הסרט כולו. המחנה עוד יבנה מחדש, לעולם לא נזוז מכאן, הישאלים פחדנים, ננצח אותם ברוחנו. קולה לא עולה לכדי נהי, אלא שומר על עצמו במישור שאפשר לכנות אותו כמעט פרקטי. ההתלהמות אינה מתלהמת. העיניים שלה, כמו נקודה בסוף כל משפט, מלאות בתערובת של כעס ונחישות. העיניים האלו אינן עניין להתווכח עליו. העיניים האלו נמצאות בסרט כדי שנביט עליהן. וחייבים אנחנו להביט בהן, כי לא תמצאנה לה עיניים אחרות, מבינות.
וההריסות, בין אם עשרות קבורים תחתן ובין אם לא, הן הריסות. הן בתים הרוסים של בני אדם. בין אם מוצדקת היתה דרך הפעולה הבולדוזרית הזו ובין אם לא, ההרס שם. החיים שפעם שכנו בבתים שחרבו צריכים להמשיך מסביב להרס את הזה. חוסר האונים של אדם שביתו הפך לגל אבנים אינו נושא לויכוח. החמושים שהיו או לא היו אינם מטשטשים את החורבות. והמצלמה של בכרי, באשר היא מצלמת, מצלמת רק את הגלעדים למקומות שהיו פעם בתים של חלומות ותקוות.
והתקוות שאינן עוד, יהא האשם אשר יהא, אינן עוד. ומול חורבנן של התקוות אנחנו צריכים לעמוד. לא כדי להכות על פשע בהכרח, אלא כדי להכיר בכך שבמקום שאליו מובילים שלטים דוברי עברית, שעה ומעט נסיעה מתל-אביב, אין עוד תקווה. והילדים שם כבר אינם ילדים, אלא כדור של שנאה דחוסה ומחושלת. והקברים שם. ואחריתה של ג'נין שם, תהא ראשיתה ויהא סיפורה אשר יהיו.
ואנחנו חייבים להביט, וחייבים לדבר על מה שאנחנו רואים. וחייבים להכיר במה שאנחנו רואים. וחייבים לזכור את שאנו רואים. כי מה שהיה אולי ניתן לעיוות, אבל מה שישנו אינו ניתן למחיקה. ומה שישנו, בסופו של דבר, הוא דם, ועוד דם, ועוד דם. ומי שיתעורר בבוקר אל תוך שלולית אדומה, אסור לו שישאל "מדוע?" כמו התעורר עכשיו מחלום מתוק אל תוך בוקר עכור. כי התשובה נמצאת שם, והיא תשובה קשה ומרה, והיא אינה מתירה לשואל לפטור את עצמו ממנה. כי הכאב והמוות והזעם שלנו מוצאים מראה מוגברת בצד השני. והדם שזורם כאן אינו מנותק מהדם שזורם שם. ומי שמצנזר את הדם הנשפך בג'נין, אין לו אלא להמשיך לחיות עם הדם הממשיך וניגר בביתו שלו.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
