| 4/2003
גן מאיר, 2003
דידי ולינה לא נפגשו מעולם, למרות שכבר חודשים הם באים ויוצאים בשערי הגן המשוקם של לב תל-אביב. הם גם רחוקים מלהתאים האחת לשני. בעוד שדידי הוא כלבלב קטן, רזה ושרירי, שיעדיף תמיד למתוח את הפער בין רגליו האחוריות לקדמיות עד גבול האפשר, שועט תמיד בין העצים העבותים, הרי שלינה היא יצור גדול, עב גוף ופרווה, ונדמה ששירוך רגליים עצלות הולם אותה יותר מהפראות המתפרצת של הדייט החדש שלה.
בגן מאיר, בלי שלט והכוונה, נסגרו להם רבעים. הנה איזור הנדנדות והסולמות, בצפון הנושק לרחוב טשניחובסקי, שם מעבירים הורים רגעים של נחת דאוגה, בעוד ילדיהם בוחנים את יכולתם ליפול מגבהים מבלי להינזק. מדי פעם רץ ילד שנפל כואב מדי אל עבר דבוקת ההורים, מקבל מעט נחמה וניגוב דמעות, וחוזר ליפול חלילה.
הזוגות מאכלסים בדלילות את החלקה המסופסלת ורוויית השמש שבמזרח הגן. היא תשב עליו, הוא יעביר אצבעותיו בשערה, הם יתנשקו. משמאל להם, קרוב יותר לרחוב המלך ג'ורג' החמישי, יתנחמו הצעירים הבודדים בדשא החמים. היא תשב לבדה, תבהה בנקודה רחוקה. הוא יישב לידה, לא קרוב מדי, ויבהה בנקודה אחרת. מילה לא תחלוף ביניהם, ורק רעש הנערים המשחקים כדורגל מאחוריהם יפר את שממת הבהייה.
במערב, מעבר לבריכת הדגים המלוכלכת, פוגשים לינה ודידי. כשהיא מגיעה הוא כבר כמעט סחוט מקרבות זכרים, מירוצים חסרי מטרה שהרודף והנרדף משתנים בהם תדירות. היא משכשכת רגליים באפר הדק של הכניסה לגן, והוא רץ אליה, לרחרח. הגם שדומה כאילו לינה עסוקה בעצמיותה המדוללת, דבר מה באחוריה מבשר לדידי על תעסוקה מתקרבת. הוא הולך אחריה, חוטמו שב ונתקל בה בשל הבדלי המהירות ביניהם. הנה לינה עוצרת ליד ספסל, מנסה להבין את היצירה מתת העץ, ודידי מנזק על אחוריה, מניח טלפיים משתוקקות על גבה. אברו מגיע בקושי למחצית רגליה, אבל מידות ומשקלות אינן חלק מעולמו התרבותי ברגעים אלה. הוא מנצל, הוא בשלו.
לינה מביטה לאחור באדישות, שבה לסקור את העולם המונח מול חוטמה. או אז לפתע מסתובבת ומעניקה לקוזאק הגמדי נשיכה עדינה שהופכת את תשוקתו למנגינת כאב קמאית. הוא שב ומטפס, היא שבה ומנערת אותו. כמעט עשר דקות הוא מנסה להשיב לעצמו את התענוג החד צדדי, עד שבעליו רותמת אותו אליה, והשניים עושים פעמיהם בחזרה הביתה. מדי פעם חומק לו לדידי מבט עורג. לינה אינה משיבה מבט.
השמש כלתה כמעט בגן מאיר, הזוגות הותירו רק את הספסלים לשאת את הצינה. ילדים עקשנים נלחמים עכשיו בחולצות ארוכות שנכפות עליהם, והדמעות פורצות שוב. על הדשא היא ממשיכה לבהות, והוא כבר הלך מזמן.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
