| 6/2004
צריך עוד חיבוקים
איזו תקופה משוגעת. עלינו לא מזמן עם הערוץ החדש באתר החדש, ומדהים כמה שזה סוחט. החלטת לוותר עכשיו על המשחק של אנגליה ופורטוגל, כי טלוויזיה אין לי בבית, ולא יכולתי לחשוב על עצמי הולך לראות בבתי אחרים. אני מרגיש עכשיו פגיע כל-כך, שבהעדר נחמת לילותי אני כבר מעדיף את הבדידות.
תוקעים בנו חיצים עכשיו. ממעמקי דעתם המלומדה, שוחרי טובתנו תוקעים בנו חיצים. לא עוברים שלושה ימים מבלי שאצטרך להוגיע את נפשי בהגנה על עצמה. הראשון היה אחד, עיתונאי, שעצם קיומנו באזורים הלגיטימיים של משלח ידו פוגע בו באופן אישי. את החץ הראשון שלח בכתבה שלו, את השני כיוון אישי יותר. אחר כך בא ההוא, עמית למקום העבודה הקודם, שרצה רק להאיר את עינינו בנושא אתי, ובתוך שני מיילים פלט כתב אישום על חוסר מקצועיות, ברנז'איות, צהובוניות ושאר נאצות. אחריו, או אולי רק הבחנתי בכך אחריו, אבל זה היה שם קודם, היתה התרעלה ממי שהציג את עצמו כחבר. אתם לא טובים, אף אחד לא מבין מה אתם מנסים לעשות שם, זה צהוב, זה נמוך, עוד רגע יפטרו אתכם. מסוכן להתקרב לאנשים היום, באמת. איך הם יכולים ככה, פתאום, להוציא עליכם את כל מה שדפוק אצלם. כאילו שאני לא מספיק חסר ביטחון גם ככה.
ואם לא די בהתמודדות עם פיגיונאים שכאלה, הרי ששאר הסביבה בוחרת בשתיקה מעיקה. החברים למקום העבודה הקודם, המתחרים דהיום, פשוט נאלמו. אף "מזל טוב" לבבי לא הגיע ביום העליה. אף לא אחד. לא מי שחלקתי איתו מנת אינטמיות, לא מי שפעם הפציר בי להאמין שהוא בעדי, לא מי שחשבתי שענייני תחרות מקצועיים פשוט לא נוגעים לו, ולא מי שהתקשר אלי שבועיים לפני העלייה, כדי לקבל עצה להתנהלות נבונה בנבכי המשרד. כולם שותקים. אחד התקשר, באיחור אופנתי, והשאיר הודעה שאין לי כרגע כוונה לענות לה. מה לעשות שאני כבר לא סומך שם על אף אחד?
גם השאר שותקים. עמיתים שמיודדים איתי מתקמצנים על פרגון באופן מטורף. היום בפינת רחוב פגשתי עמית שכזה. החמאתי לו על משהו שכתב באחרונה. הוא הביט בי מופתע, אמר שאני הראשון שהגיב לכתביו באופן ענייני (זה הכי ענייני להחמיא. מה, לא ידעתם?) ונפרד ממני. אף מילה של ברכה. אולי זה פשוט מקרה של עיסוק עצמי מופרז, אולי זה בכלל לא קשור אלי. אולי כולם עסוקים בעצמם, עד אחרון החברים שבתוך המקצוע. איך שאני צריך חברים מחוץ לשם. זה משווע לקרות.
מזל שיש לי אותה. בחיי, זה הכל היה קשה מנשוא לולא היא. יכולים האנשים בעבודה לתמוך, יכולים כולם להיות נפלאים ממש, ואני רק החיבוק שלה מתיר לי סבכים. רק כשהיא אוהבת את החיוך השבור שלי, רק כשאני אוהב את עיני היפנית שלה. ואני מרגיש אשם כל הזמן, על מה שאני צריך, ועוד לוקח במשורה. ואני צריך עוד חיבוקים.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
