בשיטה הזו מיקוד בטח לא יהיה כאן |
| 5/2003
אדם לאדם - מאומה
דרך הבלוג של גדי שמשון ב"רשימות" (כבר הייתם שם?) הגעתי לכתבה המחכימה של גדי טאוב במוסף "הארץ" על הקשר שבין שרי אריסון, "באדולינה" של גבי ניצן והאינדיבידואליזם הצרכני המנוכר של אמריקה. כמה דברים שעלו לי לראש בעקבות הכתבה:
הייתי אחד מקוראי באדולינה. זה היה מעט אחרי הצבא, וכמו רבים אחרים, גם אני רציתי להשיל מעליי כל סממן של קולקטיב ולצעוד במשעול שלי. להיות מלך באדולינה, הגם שקיום שכזה מלא בסתירות עצמיות, נראה לי קל ונוח להפליא. ורק כשמלכת באדולינה החליטה לתת לגבי ניצן את מחמדיה ואז להמשיך הלאה, נשברתי, כי רציתי שתשאר. אבל הקיום נטול דפיקת החשבון הזה נראה אז חופשי כל-כך, שקשה היה לא לרצות כזה בדיוק. כמה מתוק ורצוי נראה העולם הזה של האחד. כמה קל הרבה יותר ממקום העבודה שלך, ממשפחתך המסוכסכת.
טאוב מדבר על אדם סמית' ו"עושר העמים" שלו. באחד הרגעים בספר טוען סמית' כי הפשע הנורא ביותר שאנשים יוכלו לבצע בעולם השוק החופשי הוא התאגדות, או כפי שהוא מכנה אותה - "קנוניה". טובת הכלל תתממש, מבטיח סמית', רק אם כל אדם ייוותר יריבו של חברו. על בסיס זה תקפו בארצות-הברית את היווצרותם של איגודים מקצועיים, עד המשבר הגדול של שלהי שנת העשרים. על הבסיס הזה תוקפים עכשיו אנשים כגון קאלה לאסן את התאגידים הגדולים. כמו ילדי הפרחים של שנות השישים, שטאוב מיטיב לתאר כיצד נשאה מהפכנותם מסר כמעט נוסטלגי בהקשר האמריקני, כך גם האנטי-גלובליסטים האמריקנים של היום קוראים בסך הכל להשיב את אמריקה לסורה.
ואגב שיבה של מקומות לסורם, ואובדן האידיאל (כן, אני מתחיל להשתכשך כאן באגמים מבולבלים, אני יודע), אזי הפרק הראשון בספרם של יעקב שביט וגדעון ביגר "ההיסטוריה של תל-אביב - משכונות לעיר (1909-1938)" הוא דוגמה מצויינת לדרך שבה מוקעת המציאות המנסה להגשים אידיאל, מהרגע הראשון בו היא מתחילה להתקיים. מבניית הבית הראשון באחוזת בית כבר החלו מרננים על חזון "עיר הגנים" ההולך ונחרב. ובכל רגע נתון ביכו הדרים והעוברים בעיר המתפתחת את מותה של אותה עיר, שלטענתם תמיד התקיימה עד לפני שנה שנה-שנתיים. טיבם של נוסטלגיקנים מקצועיים שהמחר אליו ישאפו דומה לאתמול שלא היה מעולם.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
