בשיטה הזו מיקוד בטח לא יהיה כאן |
| 6/2003
ואם נדמה שהרשומה האחרונה באה
כדי לטעון שהכל בלוף, הרי שהלב נקרע ברצותו לראות את כל חלקי התצרף מונחים זה בצד זה בהרמוניה שמיימית נפלאה. שהרי הלב נקרע. שהרי החיים שלנו, על התלאות הייחודיות להם, כמו דורשים קיומו של עולם מושלם בו יוכל עולמנו הכיאוטי להתקיים מבלי שנחוש את רגשות האשמה האלה, שנחוש ממילא. שהרי היינו רוצים לראות את אחינו בני האדם כיצורים כמעט מושלמים, מוכנים לקבל בשורה כלשהי החבויה בתוך הנבכים הכמוסים שלנו, בשורה שרק אם תצוץ מתוך קרבינו, מיד תביא מוצא לעולם מעצמו. כמה היינו רוצים להאמין שניתן להציל את העולם.
ולא ניתן.
ורק החיים שלנו, ואולי החביקה של נפש אחת, עשר נפשות לכל היותר, נמצאת בידינו.
אתמול צפיתי בסרט. "ברוס הכל יכול" שמו. שם ג'ים קארי מקבל את כוחותיו של האלוהים הגדול ההוא, היכולת לשפר את הכל, והוא בכל זאת בוחר לשנות רק את מה שאנשי המחשב שבשירות הוליווד יכולים לשנות. היינו רוצים שהעולם יהיה טוב יותר, אבל אז היינו צריכים באמת לשנות את העולם האנושי. לבקש מאדם להיות יותר ממה שהוא.
מאמר אחד בשם "הערכים המנחים של מרקס והסדר האוניברסלי העליון" הוא אחד המאמרים הנפלאים שעבדכם הצעיר והצנוע למדי במישור החוכמתי קרא בחייו. ניל רימר טוען שם שאין, בסופו של דבר. אין אדם אחר. אין עולם אחר, לכל הרוחות. מה שיש הוא מה שיש. אי אפשר לרומם את האדם. הוא כזה, מתוך תוקף גנטי או חברתי. מי שרוצה לאהוב את האדם צריך לאהוב אותו כמות שהוא. חלש. עלוב. מוכה. כזה. טוב, אולי ניל רימר לא מדבר על אהבה, מושג אנטי-אקדמי שכזה. אבל פה זה בלוג. ופה דורשים גם בזכותה של זו להתקיים.
| |
|  כינוי:
מין: זכר |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
