זוכרים את הימים ההם, הישנים, כשבחור בשם טנט הסתובב כאן, ניסה לטוות כאן איזה הסדר ביטחוני? זוכרים אז את השאלה ההיא, ההד מהעבר, על "הצלף הבודד" שיכול לשבש את ההתקדמות לכאורה? זוכרים כמה מהר הפכה השאלה הזו ללא רלוונטית, כשכולנו הפכנו לצלפים מאורגנים בשירות הדם?
נדמה שזה שוב קורה. הצלף הבודד הפלסטיני, מאויים מהתקדמות מדינית, היכה במחסום ארז, בדיוק כפי שהצהיר שיעשה. הצלף הבודד הישראלי, חמום מוח, הגיב בעוז. עוז יתר, אפשר לטעון.
תהליך מדיני המגיח מתוך קדירת הדמים הישראלית-פלסטינית, בהנחה שלפחות אחד הצדדים, לפחות הצד שלנו, מעוניין במציאת פתרון, דורש ניהול מדויק של סיכונים וסיכויים. לא נעים לומר, אבל כדי לבדוק את נכונות הצד השני לעשות את שנדרש לעשות, יש לקחת סיכונים בחיי אדם. חיילים ואזרחים עלולים למות על מזבח הניסיונות הללו. ההכרה שאחרים, אולי רבים יותר, ימותו אם לא יילקחו הסיכונים הללו, מצדיקה את נטילתם. הרגע בו מחליטים שההימור הנוכחי נכשל צריך להשקל, להשקל בשנית, ואז שוב ושוב.
חמשת הרוגי האתמול וניסיון הנקמה החפוז שבעקבותיהם, מצביעים על כך שההנהגה בישראל אינה מוכנה לקחת סיכון כלשהו. אולי חוסר הנכונות הזה נובע מתוך חוסר אמונה בסיכוי להסדר כלשהו. אולי זו סתם טפשות. אולי אטימות. בכל מקרה, לנו הנמצאים מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות לא נותר אלא להביט על קריסת עוד סיכוי, ולחכות בתהיה מטופשת לסיכוי הבא, שבוודאי עוד יבוא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
